יום שלישי , אוגוסט 21 2018
ראשי / מקום לשניים עם אופירה זילברשטיין: כל העולם במיה

מקום לשניים עם אופירה זילברשטיין: כל העולם במיה

המפגש השבועי עם מנה מקומית הזכיר לאופירה את הימים בהם הייתה עולה לאכול אצל השכנים משהו טעים. מסע נוסטלגי של טעמים וצלילים על מצע אורז פרסי

אוכל מנחם במסעדת טעמאמא, צילום: אפיק גבאי
אוכל מנחם במסעדת טעמאמא, צילום: אפיק גבאי

אוכל זה הנוף שאני הכי אוהבת. בימים בהם כולם נוסעים לחופשה מפנקת בארצות רחוקות אני מתרפקת על אוכל ביתי קרוב בשכונת עירי. יש שיטעו ויחשדו בי שאני נו איך לומר, מעט סנובית בכל מה שקשור למזוני, למרות הכיס הצנוע נתלית באילנות שצומחים גבוה, אבל אני לא שוכחת מאיפה באתי ומי שהתחילה בעכו, בבניין כזה שכל דירה בו איכלסה משפחה מעדה אחרת וברוך השם היו נציגויות לתפוצה רחבה של ארצות הגולה, יודעת להוקיר גם “אוכל פתיליה”.

יעניין אותך גם

מנגינה היוצאת מן הלב: נפרדים מיונה ברוורמן, הנגן מרחוב הרצל

האו עוד ישוב: הכלבים הקשישים מרמת גן אומצו על ידי זוג קנדי

הייתה פשטות כובשת שכזו בשיכונים של אז. ובצהריים כל הדלתות היו נפתחות לרווחה וכולנו, כל ילדי הבנין יכולנו לבחור בישולים של איזו שכנה מתחשק לנו היום, לטעום. היה גיוון מפואר ופתיחות ונדיבות בין הדיירים שהיום כבר לא רואים ושימחה בשונה. אני הפולניה/רומניה (תלוי את מי שואלים) התרגלתי למאכלי עמים, מידיים מיומנות של המאמות מכל הקומות. היינו ילדי כל העולם. נשאר בי הטעם, שהיה מורכב מכל הטעמים בעולם, ועל כל העולמות והרגשנו מלכות ומלכים. מין משמש שכזה, מיזוג גלויות מבורך, של סיר מהביל, עז ריח שמזמין לקחת איזו פת לחם ולאסוף איתה רוטב שמימי ואם אפשר גם איזו קציצה עסיסית.

מאז, התרחקתי. עברתי לעיר הגדולה ואחר כך עם השנים, לעיר שליד העיר הגדולה. במקום תחושת “עיר קטנה”, פיתחתי גאוות יחידה בפריפריה הבורגנית, גבעתיים. ההורים נשארו צפונים והביקורים חטופים. כולנו אנשים עסוקים ואוכלים בעיקר בחוץ, “על הדרך” ואם יוצאים בלילה לארוחה הגונה, לנגוס “ברצינות”, אז מחפשים כבר את היוקרה. את הריגוש באוכל מתוחכם שיהיה חדש בפה. שלא נזהה לגמרי מרכיביו. לצאת להרפתקת הלוא נודע. רוצה כל הזמן לגדול, לטעום עוד עולם.

קישואים ממולאים אורז ובשר בטעמאמא, צילום: אפיק גבאי
קישואים ממולאים אורז ובשר בטעמאמא, צילום: אפיק גבאי

אבל הגעגועים לבית חם תמיד שם, לארוחת חמה, לאוכל שמשמר מסורת עתיקה. שמתעד הרגלי עם, גאוות קהילה. שמכבד עבר, בהווה למען עתיד שאינו מתבלבל. הכמיהה למוכר. לשורשי, למי שהיינו כשהבניין שבו גרנו היה כל עולמנו. והעולם הזה היה אין סופי וההתרגשות הייתה דווקא מהחוויה החוזרת, מזיכרון שנסך בנו ביטחון. חמימות של שיגרה שאינה מתנצלת על לוקאליות, לא קלה אולי’ אך יציבה ומתוקה.

לאחרונה, הרבה אהבות שלי עושות קאמבק. אנשים חוזרים אליי וגם אני מרבה לבקר בעברי ולהתנות איתו אהבים. אולי זה הגיל. ככל שמתבגרת, בליבי הילדה משתוללת, רוצה לצאת שוב לחופשי. לכן נכנסתי בשמחה ב”טעמאמא”. נמשכתי לאוכל הצבעוני, העשיר, על אף מחירו הזול. כמו כשאת עולה במדרגות ופתאום עולה באפך, מאיזו דירה בשישי, ריח ישן ואהוב של מאכל שצריך להכין בסבלנות ובא לך לדפוק על הדלת וכמו פעם, להיכנס ולהרגיש מיד “שייכת” אפילו שאת נלחמת כל הזמן על הלבד שלך ועל הפרטיות.

כל אחד יכול למצוא שם את עצמו ואת טעמי ביתו. המקום קטן ומסביר פנים, המבחר גדול מאוד. צנוע אבל פתוח לרווחה. הכל גלוי בפני הסועדים. מנות היום מוצגות ואפשר לעבור ולאסוף עסקית, שתסדר אתכם לכל היום. ישבנו במקום (אם כי אפשר גם T.A ובשישי שוק אוכל). מאוד אהבנו את הפרגית בטריאקי וצ’ילי ואת הקובה במייה שטרפנו בלי לנשום עם אורז פרסי טעים ואותנטי. איתמר, הבעלים, שם באוכל הרבה אהבה וזה מורגש. נותנים לך לאכול בשקט, אבל קשובים לך. השירות נעים, ובלתי אמצעי ובכלל יש תחושה של אינטימיות, גם במרחב ההומה של פינת ויצמן כצנלסון.

מסעדת טעמאמא, רח’ ויצמן 13, גבעתיים

פרגית בטריאקי וצ'ילי, צילום: אפיק גבאי
פרגית בטריאקי וצ’ילי, צילום: אפיק גבאי

בדרך הביתה הלך לפניי זוג מאוד מפורסם. שנראו כל כך רומנטיים אפילו שיש עליהם כבר ותק וילדים למכביר והאישה פתאום הסתובבה אלי ושאלה אותי אם אני מסכימה לצלם. בטח, אמרתי ולקחתי את הפלאפון שלה והם חייכו אלי מבעד לעדשה, רגועים ויפים, מאוד ביחד, נטולי כל פוזה או מרחק. יש משהו בחוסר ציניות, בפשטות מבחירה, שקוסם. פוטוגני. מחזיר כבוד לחיים עם טיפה פחות אפשרויות פתוחות לכל כיוון. להודיה על מה שיש. על דרך שהלכו בה לפניך ואתה “רק” ממשיך.

הלב שלי פרפר כהוגן היום. כשבחור שרק הכרתי, בלוויה של אבא של חבר טוב, הציע לתת לי טרמפ על סקייטבורד חשמלי שלא אלך בדד בחום הגדול. וזה תפס מהירות שלא ציפיתי לה ונבהלתי ממש ולרגע רציתי לצעוק שיעצור, כי פחד מוות משתלט ושמרי נפשך אבל הילדה הזו מעכו, האמיצה, מפעם, נהנתה כל כך מהרוח בשערותיה, הרפתה לי את השרירים המחזיקים, צחקה בקול, בוטחת על מי שמאחור. היה משהו בהישענות שדווקא היה מאוד דומה ללעוף והרגשתי שכמה טוב שמזכירים, שעכשיו, חיים.

 

 

תגובה אחת

  1. נהנתי לקרוא. תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם:

משטרה. אילוסטרציה

האם בטוח לגור ברמת גן – 406 דירות נפרצו בשנת 2017

פרויקט מיוחד של אתר רמת גן גבעתיים ניוז – האם ריבוי הדירות או אזורי התעשייה …