ד"ר נמרוד ניר חושף: השותף המפתיע שבוחרי המרכז מעדיפים על פני בן גביר וסמוטריץ'

הפוליטיקה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה, אך מתחת לרעש התקשורתי הקבוע ולויכוחי היום-יום, מתרחשים תהליכי עומק שמשנים את תמונת המצב המוכרת. הסדקים בקואליציה גלויים לעין, אך דווקא באופוזיציה מתנהל בימים אלה דיון ער, ולעיתים אף סוער, על "היום שאחרי". פליטת הפה האחרונה של גדי איזנקוט בנוגע לממשלת מיעוט לא הייתה מקרית. היא חשפה את הדילמה האסטרטגית שקורעת את המחנה: האם הדרך להחלפת השלטון עוברת דרך שותפות מחודשת עם המפלגות הערביות?

סקרים פנימיים מצביעים על כך שמחצית מתומכי גוש השינוי מוכנים לבלוע את הגלולה ולהקים ממשלה בתמיכה אקטיבית של המפלגות הערביות, אם זו הדרך היחידה להחליף את הממשלה הנוכחית. אך בעוד העיניים נשואות שמאלה לעבר מנסור עבאס, נתונים חדשים מלמדים שהדרמה האמיתית עשויה להגיע דווקא מכיוון בלתי צפוי לחלוטין.

הפרדוקס של הבוחר הליברלי

כאן נכנסת לתמונה תובנה מרתקת שמשנה את ההנחות המוקדמות שלנו על "מחנה השינוי". מחקר של ד"ר נמרוד ניר ממכון אגם והאוניברסיטה העברית, צלל לעומק העדפותיהם של בוחרי "הגוש הליברלי" (אותו קהל המשתרע בין נפתלי בנט ליאיר גולן). הממצאים מעלים תמונה מורכבת בהרבה מהסיסמה הפשטנית של "רק לא ביבי".

לפי הנתונים העולים מהמחקר של ד"ר ניר, כאשר בוחרי המרכז-שמאל נדרשים לדרג את השותפות הפוטנציאליות מתוך הקואליציה הנוכחית, הליכוד בראשות נתניהו הוא דווקא האופציה המועדפת (או לפחות הנסבלת ביותר). זהו ממצא שצריך לקרוא פעמיים: אחרי שנים של קמפיינים שמוקדו בנתניהו אישית, נראה כי הסלידה משותפיו לקואליציה גדולה יותר מהסלידה ממנו.

סדר העדיפויות החדש

המחקר משרטט מעין "סולם העדפות" חדש בקרב מתנגדי הממשלה. בעוד שהליכוד ניצב בראש רשימת השותפות האפשריות מהצד השני, אחריו משתרכות ש"ס, ובפער ניכר בתחתית הרשימה נמצאים בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ויהדות התורה.

המשמעות של הנתונים הללו היא דרמטית עבור מקבלי ההחלטות באופוזיציה. הם מלמדים שגוש השינוי עצמו משתנה. השנאה היוקדת לנתניהו מפנה את מקומה לפרגמטיזם, או אולי להבנה שהאלטרנטיבות מימין (בן גביר וסמוטריץ') נתפסות כאיום גדול יותר על ערכי המחנה הליברלי.

בעוד הפוליטיקאים ממשיכים להתכתש על ועדות חקירה וחוקי גיוס, הציבור הישראלי, כפי שמשתקף ממחקרו של ד"ר ניר, כבר נמצא צעד אחד קדימה. הוא מבין שהמשחק הפוליטי אינו בינארי, ושבדרך לייצוב המערכת הפוליטית, ייתכן שיידרשו בריתות שעד לא מזמן נראו דמיוניות. אם ראשי האופוזיציה ידעו לקרוא נכון את המפה הזו, ייתכן שהמפתח להרכבת הממשלה הבאה לא נמצא דווקא ברע"מ, אלא בפירוק חכם של המוקש שנקרא "הליכוד".