אהלן חברים, בכל שבוע אני מגיש לכם פיסה קטנה מהחיים של תושב גבעתיים גאה שהביא לעולם ילדים בהליך פונדקאות. היום אני לא רוצה לדבר עליי, אלא לתת לכם הצצה לחיים של התינוקת שלי. וכך זה נראה דרך העיניים שלה.
עוצמת עיניים בזמן האוכל. לבטח אבא מחייך לו וחושב שזה הולך להיות קל. אבא משכיב אותי במיטה ויוצא מהחדר. אני סופרת עד 60. הוא מתיישב על הספה ואז אני דופקת צעקה! תוך שנייה הדלת נפתחת ואבא מביט בי בבהלה. אני מחייכת, זה רק המוצץ שנפל.
אבא חוזר לספה. הפעם אני זורקת את המוצץ יותר רחוק ודופקת צעקה חזקה יותר. שוב אבא נכנס. אני עושה קולות של בכי מתעצבן.
"נו. תביא כבר ת'מוצץ. אני רוצה לישון!"
שוב בכיתי. המוצץ נופל ואבא מגיע. אני ממשיכה וממשיכה. ברקע אני שומעת את החמוד הזה אומר: "קבלו את". אוף, אני חייבת לייאש אותו כדי שייקח אותי לסלון. רוצה האח הגדול!
זה לא עוזר! עקשן האבא הזה! בגללו אני מפסידה, אבל הוא ישלם על זה ובגדול. יש לנו את כל הלילה.
רפאל פלג. צילום: אושרי מונסידיהשעון מתקתק. עכשיו חצות. האורות בסלון כבים. מנורת הלילה נדלקת. אבא נכנס למיטה. אני מחכה 20 דקות ואז דופקת צעקה.
אני בוכה, בוכה, בוכה. למה? סתם כי בא לי.
השעה 2 בבוקר ואני עדיין ערה. נראה איך האבא האמיץ הזה יתפקד מחר.
אני אשן במעון, אבל אבא צריך לעבוד. מה אכפת לי.
2 וחצי. זהו. נראה לי שסיימתי את המשמרת. אתם יודעים איזה קשה זה לבכות? נתראה בארבע. זה בדיוק הזמן שבו אני נזכרת שאני זקוקה לארוחת לילה טובה.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
מרגש לקרוא.. נקודת מבט מעניינת