קורונה סטורי: "שדה לא-תעופה"

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

"שדה לא-תעופה" 

מאת: גיא פינקלשטיין

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. ברשותכם, אסתפק בשדה הכלניות הקרוב. לפחות בתור התחלה. אחרי חודש וחצי בבית, השדה האביבי הקטן שנמצא רבע שעה הליכה מפה לא נופל ממרבדי פרחי הטוליפ של הולנד – לא בריח, לא במראה ובעיקר לא בחופש.

שדה הוא שדה, פרחים הם פרחים, והאוויר שבין אמסטרדם לרוטרדם אינו סמוק יותר מזה שבין אונו לפתח תקווה. לא אחרי ארבעים וחמישה יום בבית, בכל אופן. עם טיפה דמיון, או אולי קצת יותר מטיפה, עמוד החשמל שתקוע שם באמצע השדה יכול להיות טחנת רוח. ״שדה״… חורשה קטנה, במקסימום. אבל בשלב זה אני לא מרגיש בררן מדי. ארבעים וחמישה ימים שבהם הטיול לפח הזבל הוא סוג של שיא גורמים לך להתרגש מכל נים של עלה כותרת. לראות דברים שלפני כן לא ראית. בשבוע שעבר הבחנתי בפרח צהוב זעיר ליד הגלגל של פח האשפה הגדול. זה צבט לי בלב. היעדר הטבע הפך אותי לרגשן – אני לא יודע אם זו תופעת לוואי חיובית או שלילית.

אני מודה: החלפתי את שקיות האשפה הסטנדרטיות שלי לכאלה של כריכים. אף אחד לא הגדיר את גודל השקית המותר, אז אני מוצא את עצמי יורד לזרוק שלוש פעמים ביום. לא ארבע, כדי לא להיות חזיר. גם כשמעגלים פינות, צריך לעשות את זה במידתיות, לא להתחזר על פח הזבל.

התחלתי למחזר, כי פחי האשפה של הנייר ושל והפלסטיק רחוקים יותר. זה היווה את יריית הפתיחה למעין משחק ״מלאך-שטן״ מטריד שמתנהל בראש שלי בכל פעם שאני הולך אל הפחים – האחד אומר שזה נהדר למחזר, השני טוען שמחזור לא עניין אותי עד שראיתי את הפוטנציאל הגלום בו להפרה לגיטימית של מגבלת המאה מטר; האחד מדגיש שבדרך לפחי המחזור אני לא בא במגע עם איש, השני אומר שבתי הקברות מלאים באנשים שסיפרו לעצמם את הסיפור הזה. אחד מהם מנצח, כי אני הולך לפח. אני הולך לכל הפחים. ועוד שבוע כזה – אני גם נכנס אל תוך אחד מהם בעצמי, רק כדי שייפנו אותי לפארק אריאל שרון.

להתפנות אל חירייה בתוך פח אשפה בשביל לראות ירוק בעיניים… אין ספק שרף השאיפות שלי מהחיים צנח פלאים בשבועות האחרונים. בינתיים, בדרך אל פחי המחזור, השדה ההוא, שנמצא רבע שעה מהבית, מעולם לא היה רחוק כל כך. כשאני מתקרב אל הפח של הפלסטיק, אני רואה מרחוק את השכן עם הקריוקי, זה שביום העצמאות היינו צריכים לנקות אחריו את החצר מכל החד-פעמי שהוא השאיר שם. ועכשיו תראו אותו, ממש אזרח למופת! גדול ממחזרי הדור! ״חתיכת צבוע״, אני חושב בלבי אך מיד ננזף-עצמונית: הצבוע הוא אני. גם הוא, ללא ספק, אבל גם אני.

אני חוזר הביתה שפוף קמעה, כאילו מישהו גנב לי את הנאמבר. ועוד מי? מיסייה קריוקי הצבוע. גם אני צבוע. אני צבוע, טבוע, קבוע במטר רבוע, ועת אשתחרר אמליץ לעצמי ביקור יומי בשדה לא-תעופה.