יום שני , נובמבר 18 2019
ראשי / זיכרונות רמת גן

זיכרונות רמת גן

זיכרונות רמת גן כל החדשות והעדכונים החמים בנושא, כולל תמונות, סרטי וידאו וכתבות על זיכרונות רמת גן.

זיכרונות רמת גן: אומרים שהיה שמח ברחוב עוזיאל

תקופת החגים עוד רגע מאחורינו. עוד יומיים המבוגרים יחזרו לעבודה והילדים לבית הספר וזה אומר שצריך להגיע לחנויות הספרים ולהשלים את מה שחסר – מעיפרון ומחברת ועד קלסר ומד זווית. בילדותי הייתה ברחוב עוזיאל חנות הספרים המיתולוגית "דעת", בבעלות אסתר. זוכרים אותה? כאן רכשנו מחברות, ספרים וגם עיתונים.

השבוע, כשהלכתי לבקר במקום עלה בי ריח המחק שאפיין את אותה תקופה, למרות שהחנות מזמן כבר לא שם ואת מקומה החליפה "לוינסקי הקטנה". גם המכולת של אשר בצד השני של הרחוב כבר לא כאן אבל הזיכרון מהאיש הנחמד עדיין איתי. אני תמיד קיבלתי את תפקיד הקניות בשמחה כי את כל העודף בכיסי הייתי משאירה.

פיצוחי צורי
פיצוחי צורי

במורד הרחוב הייתה חנות הפיצוחים והתבלינים של "צורי" – אחת הדמויות הצבעוניות באזור – שלאחרונה גם הוא סגר את העסק ונכנס למגירת הזיכרונות של ילדי שנות השבעים.

בזמן שהמסחר ברחוב השתנה בלי הכר, גינת בר-אילן לא השתנתה בכלל. אני זוכרת איך הייתי רצה לקרוסלה ומתמכרת לסיבובים המהירים שהעלו את מפלס האדרנלין.

גן בר אילן
גן בר אילן

בסמוך לאותה גינה היה הסביח הראשון שממנו צמחה תעשייה שלמה. הילדים של היום יתקשו להבין את המהומה סביב פיתה עם ביצה קשה וחציל, אבל אז לא היינו צריכים יותר מדי בשביל שבלוטות הטעם ייפתחו לרווחה – רק ריח של טיגון ועמבה דומיננטית. יותר מזה – כמו ששר שלמה ארצי – אנחנו לא צריכים.

אם הגענו עד לכאן היינו פוסעים עוד צעד לשדרות ירושלים, היכן שהיה ממוקם קולנוע לילי (לו נקדיש טור נפרד) ופונים ימינה במעלה הרחוב. היכן ששוכנת היום שכונת מרום נווה היוקרתית היה בילדותי פרדס גדול. בשבתות ובחגים היינו מטיילים בפרדס, קוטפים תפוזים ומדמיינים שאנחנו גרים בכפר, קרובים לאדמה ולחלוצים של פעם. ואם חלוצים אז אי אפשר שלא להיזכר בתנועות הנוער שלקחו אותנו להכיר את ארץ ישראל דרך הרגליים.

בני הנוער הדתיים כמוני הלכו לתנועת בני עקיבא ברחוב הרא"ה ואילו החילוניים הלכו לנוער העובד והלומד – בהמשך הרחוב. אני זוכרת באהבה את כל הפעולות, המדריכים והחניכים וקצת עצוב לי שהמקומות האלה כבר לא בלב הקונצנזוס, וילדים היום מעדיפים בילוי בקניון או משחק מחשב על פני אש לילה ומחנה אוהלים.

בני עקיבא
בני עקיבא

זהו חברים. עד כאן הפרק השלישי במסע שלנו לעבר שנות ה-70, שהחל במסחר ברחוב עוזיאל והסתיים בתנועות הנוער. בפרקים הבאים נחזור לראשי העיר המיתולוגיים, למלחמות ולאירוע אחד שכל רמת גני ותיק לעולם לא ישכח.
אם נזכרתם בפרטים או סיפורים שהציפו אתכם במהלך הכתבות אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות.

לאן נעלמה סוכת השלום והסובלנות של רמת גן?

בעוד כמה שעות ייכנס לאזורנו חג סוכות ואווירת החג הכל כך מיוחד הזה תעטוף את כל העיר.

יש משהו בחג הזה שמחזיר אותי באהבה ובחום לילדות, לרמת גן של שנות השבעים העליזות. אני זוכרת שמיד עם צאת יום הכיפורים תקענו את היתד הראשונה בסוכה. לכאורה אירוע שגרתי, כמעט אפור, אבל זה תמיד גרם לי להתרגשות מיוחדת.

רמת גן בשנות השבעים
רמת גן בשנות השבעים

מאחורי שורת הבניינים בתחילת רחוב נגבה קמו בזו אחר זו הסוכות של אבי, אבנר חלפון ז"ל, משפחת קצב ומשפחת נאור. כל הילדים היו נערכים להכין קישוטים ולתלות אותם בסוכה ואפילו נערכה תחרות "הסוכה הכי יפה" שהוכתרה על ידי חניכי "תנועת בני עקיבא" והעלתה את המוטיבציה להגיע לסוכה מיוחדת במינה.

היינו מבלים במשך שעות בישיבה בסוכה, גם שלא לצורך הסעודה או המצווה אלא בהנאה של שיח חברתי אנושי ללא מכשירי מדיה מסיחי הדעת שנדמה שאי אפשר לחיות בלעדיהם כיום. אז לא ידענו שיום אחד ימציאו מכשירים כאלה. לא חשבנו על מסנג'ר או וואטסאפ כאפשרות לתקשר בינינו. פשוט קבענו בסוכה ודיברנו שעות בחסות אווירת החג המאחדת.

יכול להיות שזו הנוסטלגיה שמדברת מגרוני ויכול להיות שפשוט השתנינו? נדמה לי שברמת גן של שנות השבעים כולם הכירו את כולם. ויותר מכך – כולם רצו להכיר את כולם. אף אחד לא הסתכל מה יש או אין לך על הראש, אלא מה יש לך בלב. קחו למשל את הדוד שלי יהודה חלפון ז"ל. הוא לא היה דתי כמו אבא שלי, אבל זה לא פגע כהוא זה ביחסים ביניהם. לא זכור לי ויכוח אחד שלהם בנושא תחבורה ציבורית בשבת. לדוד הטוב הזה היה מפעל ברגים ולדודה שלי, דינה, היה גן ילדים, ושניהם היו דמויות מוכרות ואהובות בשכונה.

אני זוכרת איך הייתי מבלה עם ארבעת הילדים שלהם וחווה חוויות קסומות. לא הרגשנו בפערים בזיקה שלנו לדת והמריבה הכי גדולה שלנו הייתה מי יחזיק את הכלב שלא יקפוץ עליי כשאני נכנסת לביתם.

בית כנסת יד גיבורים
בית כנסת יד גיבורים

בערב החג היינו הולכים לבית כנסת "יד הגיבורים" באזור רחוב הרא"ה. בשמחת תורה כולם היו מגיעים בשמחה לבושים בבגדי חג, אוחזים בידיהם דגלים וממתינים לרגע בו תחל "המסיבה". כולם רקדו עם התורה, ללא הבדל. דתיים, חילוניים, אשכנזים וספרדים. אחרי מה שעברה רמת גן בשנה האחרונה אתם יכולים לדמיין סוכת סובלנות ושלום כזו?