יום שני , נובמבר 18 2019
ראשי / יפעת ויינשטוק'

יפעת ויינשטוק'

יפעת ויינשטוק' כל החדשות והעדכונים החמים בנושא, כולל תמונות, סרטי וידאו וכתבות על יפעת ויינשטוק'.

זיכרונות רמת גן: הקולנוע של פעם

היום זה נשמע כמעט דמיוני אבל פעם רמת גן הייתה מעצמה של קולנוע. לא כזו שמצלמים בה סרטים, למרות שבספארי צולמו לא מעט סרטים, אלא בעיקר כזו שיש בה ריבוי של בתי קולנוע. אני זוכרת לפחות שמונה כאלה (אם פספסתי משהו אשמח שתאירו את עיניי) וכולם נעלמו מזמן מהנוף: אורדע, ארמון, לילי, רמה, הדר, אואזיס, קסם וגל אור.

מכל הרשימה הזו נחרט בזיכרוני הקולנוע שהיה הקרוב ביותר לביתי – קולנוע לילי בשדרות ירושלים. ללכת לראות סרט בקולנוע הזה היה באמת חוויה. הוא לא היה קולנוע מפואר ומפנק, ובוודאי שלא VIP עם אוכל ושתייה. גם הכיסאות לא היו נוחים במיוחד, ובכל זאת אז לא ייחסנו חשיבות לתנאים מסביב. פשוט נהנינו מהאווירה, מהסרט על המסך ומקסם הקולנוע.

היום הקולנוע הזה לא פעיל, ולמיטב ידיעתי אין זכר לשאר בתי הקולנוע שהיו שם דבר בעיר. קולנוע אורדע הפך לסופר-פארם וקולנוע רמת גן ברחוב ז'בוטינסקי הפך למצבת דב גרונר – לוחם בבריגדה היהודית. תודו שזה כשלעצמו אירוניה. מקום תוסס ומלא חיים הופך לאנדרטה ואפילו לא לכזו שמזכירה את עברו של המקום. אם ראש העירייה קורא את הכתבה הזו הייתי ממליצה לו בחום להפוך לפחות אחד מבתי הקולנוע למוזיאון קולנוע שיזכיר את עברה של העיר.

אנדרטה במקום קולנוע
אנדרטה במקום קולנוע

אני הייתי הולכת על קולנוע אואזיס ברחוב הרצל. בילדותי השם האקזוטי הזה, שמשמעותו נווה מדבר, מאוד סקרן אותי. היום אני מסתכלת על השממה הקולנועית בעיר (חוץ מהקולנוע בקניון איילון) והלב נחמץ. אני בטוחה שאם היו פותחים קולנוע אחד במרכז העיר היה לזה ביקוש, לפחות בקרב הקהל המבוגר. ראש העירייה, הכדור בידיים שלך. בוא נשמח את ההורים שלנו וניתן כבוד לעבר.

עד כאן חברים מסע הקסם שלנו לעבר הקולנוע של פעם ברמת גן. אם שכחתי משהו אני אשמח לשמוע מכם ואם יש לך רעיונות להאיר את העבר של העיר – אתם יותר ממוזמנים לפנות אליי.

 

זיכרונות רמת גן: אומרים שהיה שמח ברחוב עוזיאל

תקופת החגים עוד רגע מאחורינו. עוד יומיים המבוגרים יחזרו לעבודה והילדים לבית הספר וזה אומר שצריך להגיע לחנויות הספרים ולהשלים את מה שחסר – מעיפרון ומחברת ועד קלסר ומד זווית. בילדותי הייתה ברחוב עוזיאל חנות הספרים המיתולוגית "דעת", בבעלות אסתר. זוכרים אותה? כאן רכשנו מחברות, ספרים וגם עיתונים.

השבוע, כשהלכתי לבקר במקום עלה בי ריח המחק שאפיין את אותה תקופה, למרות שהחנות מזמן כבר לא שם ואת מקומה החליפה "לוינסקי הקטנה". גם המכולת של אשר בצד השני של הרחוב כבר לא כאן אבל הזיכרון מהאיש הנחמד עדיין איתי. אני תמיד קיבלתי את תפקיד הקניות בשמחה כי את כל העודף בכיסי הייתי משאירה.

פיצוחי צורי
פיצוחי צורי

במורד הרחוב הייתה חנות הפיצוחים והתבלינים של "צורי" – אחת הדמויות הצבעוניות באזור – שלאחרונה גם הוא סגר את העסק ונכנס למגירת הזיכרונות של ילדי שנות השבעים.

בזמן שהמסחר ברחוב השתנה בלי הכר, גינת בר-אילן לא השתנתה בכלל. אני זוכרת איך הייתי רצה לקרוסלה ומתמכרת לסיבובים המהירים שהעלו את מפלס האדרנלין.

גן בר אילן
גן בר אילן

בסמוך לאותה גינה היה הסביח הראשון שממנו צמחה תעשייה שלמה. הילדים של היום יתקשו להבין את המהומה סביב פיתה עם ביצה קשה וחציל, אבל אז לא היינו צריכים יותר מדי בשביל שבלוטות הטעם ייפתחו לרווחה – רק ריח של טיגון ועמבה דומיננטית. יותר מזה – כמו ששר שלמה ארצי – אנחנו לא צריכים.

אם הגענו עד לכאן היינו פוסעים עוד צעד לשדרות ירושלים, היכן שהיה ממוקם קולנוע לילי (לו נקדיש טור נפרד) ופונים ימינה במעלה הרחוב. היכן ששוכנת היום שכונת מרום נווה היוקרתית היה בילדותי פרדס גדול. בשבתות ובחגים היינו מטיילים בפרדס, קוטפים תפוזים ומדמיינים שאנחנו גרים בכפר, קרובים לאדמה ולחלוצים של פעם. ואם חלוצים אז אי אפשר שלא להיזכר בתנועות הנוער שלקחו אותנו להכיר את ארץ ישראל דרך הרגליים.

בני הנוער הדתיים כמוני הלכו לתנועת בני עקיבא ברחוב הרא"ה ואילו החילוניים הלכו לנוער העובד והלומד – בהמשך הרחוב. אני זוכרת באהבה את כל הפעולות, המדריכים והחניכים וקצת עצוב לי שהמקומות האלה כבר לא בלב הקונצנזוס, וילדים היום מעדיפים בילוי בקניון או משחק מחשב על פני אש לילה ומחנה אוהלים.

בני עקיבא
בני עקיבא

זהו חברים. עד כאן הפרק השלישי במסע שלנו לעבר שנות ה-70, שהחל במסחר ברחוב עוזיאל והסתיים בתנועות הנוער. בפרקים הבאים נחזור לראשי העיר המיתולוגיים, למלחמות ולאירוע אחד שכל רמת גני ותיק לעולם לא ישכח.
אם נזכרתם בפרטים או סיפורים שהציפו אתכם במהלך הכתבות אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות.

לאן נעלמה סוכת השלום והסובלנות של רמת גן?

בעוד כמה שעות ייכנס לאזורנו חג סוכות ואווירת החג הכל כך מיוחד הזה תעטוף את כל העיר.

יש משהו בחג הזה שמחזיר אותי באהבה ובחום לילדות, לרמת גן של שנות השבעים העליזות. אני זוכרת שמיד עם צאת יום הכיפורים תקענו את היתד הראשונה בסוכה. לכאורה אירוע שגרתי, כמעט אפור, אבל זה תמיד גרם לי להתרגשות מיוחדת.

רמת גן בשנות השבעים
רמת גן בשנות השבעים

מאחורי שורת הבניינים בתחילת רחוב נגבה קמו בזו אחר זו הסוכות של אבי, אבנר חלפון ז"ל, משפחת קצב ומשפחת נאור. כל הילדים היו נערכים להכין קישוטים ולתלות אותם בסוכה ואפילו נערכה תחרות "הסוכה הכי יפה" שהוכתרה על ידי חניכי "תנועת בני עקיבא" והעלתה את המוטיבציה להגיע לסוכה מיוחדת במינה.

היינו מבלים במשך שעות בישיבה בסוכה, גם שלא לצורך הסעודה או המצווה אלא בהנאה של שיח חברתי אנושי ללא מכשירי מדיה מסיחי הדעת שנדמה שאי אפשר לחיות בלעדיהם כיום. אז לא ידענו שיום אחד ימציאו מכשירים כאלה. לא חשבנו על מסנג'ר או וואטסאפ כאפשרות לתקשר בינינו. פשוט קבענו בסוכה ודיברנו שעות בחסות אווירת החג המאחדת.

יכול להיות שזו הנוסטלגיה שמדברת מגרוני ויכול להיות שפשוט השתנינו? נדמה לי שברמת גן של שנות השבעים כולם הכירו את כולם. ויותר מכך – כולם רצו להכיר את כולם. אף אחד לא הסתכל מה יש או אין לך על הראש, אלא מה יש לך בלב. קחו למשל את הדוד שלי יהודה חלפון ז"ל. הוא לא היה דתי כמו אבא שלי, אבל זה לא פגע כהוא זה ביחסים ביניהם. לא זכור לי ויכוח אחד שלהם בנושא תחבורה ציבורית בשבת. לדוד הטוב הזה היה מפעל ברגים ולדודה שלי, דינה, היה גן ילדים, ושניהם היו דמויות מוכרות ואהובות בשכונה.

אני זוכרת איך הייתי מבלה עם ארבעת הילדים שלהם וחווה חוויות קסומות. לא הרגשנו בפערים בזיקה שלנו לדת והמריבה הכי גדולה שלנו הייתה מי יחזיק את הכלב שלא יקפוץ עליי כשאני נכנסת לביתם.

בית כנסת יד גיבורים
בית כנסת יד גיבורים

בערב החג היינו הולכים לבית כנסת "יד הגיבורים" באזור רחוב הרא"ה. בשמחת תורה כולם היו מגיעים בשמחה לבושים בבגדי חג, אוחזים בידיהם דגלים וממתינים לרגע בו תחל "המסיבה". כולם רקדו עם התורה, ללא הבדל. דתיים, חילוניים, אשכנזים וספרדים. אחרי מה שעברה רמת גן בשנה האחרונה אתם יכולים לדמיין סוכת סובלנות ושלום כזו?

 

 

טור עם טעם של פעם: זיכרונות רמת גן

אחרי שנים שבהן חייתי בניו יורק חזרתי לביקור מולדת במסגרתו התבקשתי להכין עבור "רמת גן גבעתיים ניוז" סדרת כתבות אישיות בניחוח נוסטלגי.

היום, עם כל הקבוצות בפייסבוק שעושות כבוד לילדות שלנו, נראה שנוסטלגיה הפכה למוצר מבוקש, אבל בטור שלי אני מבקשת לא רק לדבר על המקומות והמוסדות שנעלמו, אלא על עוד דבר נוסף שנעלם מהנוף שלנו לצערנו: סובלנות.

מימין שרית נאור, יפעת ויינשטוק ואורלי בן דוד
מימין שרית נאור, יפעת ויינשטוק ואורלי בן דוד

רמת גן של שנות השבעים הייתה עיר של גשרים והבנות. גם בשעה שהיו מחלוקות הייתה דאגה, אהבה, אנושיות, סבלנות וסובלנות אחד כלפי השני.

כמו תמיד, גם אז, היו חילוניים ודתיים חיים זה לצד זה. לא תמיד הסכמנו על הכל, אבל הייתה הקשבה, קבלה, הכלה של האחר. אני זוכרת באהבה את משפחת הירשהורן החילונית ובמיוחד את הבן הבכור של המשפחה, ארז, שהיה קרוב מאוד אליי, למרות שאני הייתי דתייה. הוא הלך לבית ספר עתיד ממול ואני לבית ספר הרא"ה, אבל אחרי יום הלימודים היינו נפגשים ומשחקים ביחד. ולא רק אנחנו, אלא כל ילדי הבניינים הסמוכים, בהם רונן חרזי (שחקן נבחרת ישראל לימים), שרית נאור (כיום סופרת ומרצה) ועוד. כולם שיחקו עם כולם בלי לקטלג או להיות מקוטלגים.

אני זוכרת איך יום אחד הצלחתי לקחת את ארז איתי להרצאה של רופא שדיבר על כך שלא בריא לאכול חלב ובשר. אני לקחתי את זה למקום הדתי והוא לקח את זה למקום הבריאותי.

עשינו שטויות כמו כל הילדים, שיחקנו גוגואים, גו'לות וקלפי מסטיק (זוכרים?) וכמעט תמיד ניצחתי את הבנים. מתחת לבניין היו כמה חנויות בלתי נשכחות, בהן "אבי חגורות" המיתולוגי, שהיה עושה לנו הנחות ולפעמים נותן כמה מתנות לדרך. אמא לא נשארה חייבת והייתה שולחת אותנו אליו עם אוכל, קפה ועוגות.

השבוע, כשקפצתי לביקור בבניין נתקלתי בהפתעה מרגשת

היום, בשנת הסבבוס, אני שומעת דיבורים על מתח וריחוק בין החילוניים לדתיים ברמת גן וזה מאוד מעציב אותי כי אני זוכרת עיר אחרת. עיר שבה הדלתות היו פתוחות וכולם התקבלו באהבה – דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, ימניים או שמאלנים. אני מקווה מאוד שמשהו מהתחושה של פעם יחזור כי בסופו של דבר כולנו עם ישראל.

בטור הבא אספר לכם על האנשים והמקומות שעשו את ילדותי ואני בטוחה שהמבוגרים שבכם לעולם לא ישכחו.

שכחתי פרט חשוב בתיאור הזיכרונות? הייתם שותפים לאירוע שכתבתי עליו? אשמח לקבל הערות והארות על הטור. חפשו אותי בפייסבוק:

Ifat Weinstock  

על הכותבת:

יפעת ויינשטוק (לבית חלפון)
ילידת שנת 68'
כותבת מזה שנים כתיבה היוצאת מן הלב למען איחוד לבבות וגישור בין כל המגזרים.
מתרגמת רגשות לכתבים: שירים, ברכות, הארות, הספדים וכל מה שמבקשים.