אלכס פרס

אם אתם חובבי ספורט בכלל, וחובבי משחקי מחבט בפרט, סביר להניח שכבר שמעתם על משחק הפאדל. מזה שנים שהוא כובש את דרום אמריקה ואירופה. מין הכלאה מופלאה של משחק הטניס והסקווש, ספורט נגיש וכיפי בצורה בלתי רגילה. בשנים האחרונות הפאדל השלים 'עלייה' גם לארץ הקודש שלנו, בדרך לטירוף אחד שלם, כזה שסוחף אחריו עוד ועוד אנשים שפשוט מתאהבים בו.

לראיה, אנו עדים בימים אלה לתנופה חסרת תקדים מועדוני פאדל ועוד ועוד מגרשים, שנועדו לענות על הביקושים הבלתי נגמרים מצד חובבי המשחק במחוזותינו. רק לאחרונה הכריז ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה, על הקמת מועדון חדש בסמוך למתחם הספארי בעיר, המתווסף למועדון בכפר המכביה, לצד שני מועדונים נוספים שצפוים להיפתח ברחבי העיר במהלך שנת 2026 (ככל הנראה בשיכון ותיקים וכן במיקום נוסף עליו טרם התקבלה החלטה סופית).

מי שנחשב לאחד מחלוצי הענף שמשגע את העולם, וכאמור גם את ישראל בשנים האחרונות, הוא לא אחר מאשר אלכס פרס (32), תושב שכונת רמת-חן ברמת-גן (נשוי, אוטוטו + 1). בשקט בשקט הצליח האחרון לטפח בשנים האחרונות תחתיו קהילה מרשימה של מתאמנים ומתאמנות בכל טווח הגילים והרמות, בהם הוא מחדיר את התשוקה למשחק, בשילוב עם ידע מקצועי רחב היקף, כזה שיש בו בכדי להעניק להם ערך מוסף ולקחת אותם כמה צעדים קדימה.

בראיון מיוחד עימו עבור "רמת גן-גבעתיים ניוז" מגולל אלכס את תחילת הקריירה שלו, שהחלה כמו רבים אחרים המשחקים פאדל, אצל 'האחות הגדולה' במגרש הטניס. "הסיפור שלי בעולם הספורט החל בגיל 7 במרכז הטניס  באשקלון, העיר בה גדלתי", הוא מתאר במבט לאחור. "מהרגע שהחזקתי מחבט פעם ראשונה, למעשה לא עזבתי אותו עד גיל 17. המאמן שלי בזמנו אמר להורים שלי שאני מוכשר, ושהוא ישמח לראות אותי בקבוצה התחרותית. ככה בעצם העברתי את הילדות שלי כטניסאי תחרותי – דרך ארוכה שכללה אימונים במסגרת אינטנסיבית של 6 פעמים בשבוע, אימוני כושר, אימונים מנטליים, תחרויות בארץ ובחו"ל".

אלכס מוסיף לשבח את חשיבות הספורט בחיו, שכן הוא הקנה בו ערכים וסל מגוון של מיומנויות, לרבות ברמה המנטאלית, אשר ערכן לא יסולא בפז. "הדבר שאני הכי שמח עליו מהמסע שלי כילד ספורטאי, הוא הכלים שנתן לי הספורט לחיים עצמם. היכולת לקום אחרי הפסדים, היכולת להאמין בעצמי, התמודדות עם מצבי לחץ וציפיות, קבלת החלטות, שפת גוף חיובית, קור רוח, משמעת ואחריות אישית. וככה אני רואה את זה – הספורט זה מיקרוקוסמוס של החיים עצמם", כך לדבריו.

"אול-אין על הפאדל"

קצת לפני גיל 17 פרש אלכס מטניס תחרותי, בחר להתמקד בלימודים, ובהמשך התגייס ליהל"ם, יחידה מיוחדת של חיל הנדסה. בתום שירות קרבי כלוחם ומפקד, שירות בו ציין כי רכש ידע וניסיון בפיקוד, בהובלת "תהליכים בסטנדרטים שלא הכרתי", החליט לבחור במסלול אימון, בניסיון להעביר את הידע והתשוקה שצבר באימונים הלאה.

"אחרי השחרור מהצבא, התחלתי לאמן ובמשך 8 שנים הייתי מאמן טניס תחרותי.  ליוויתי שחקנים לתחרויות בארץ ובעולם, בניתי נבחרות תחרותיות במועדוני טניס שונים. בהמשך שימשתי כמנהל מקצועי, כולל השתלמויות בארץ ובעולם".

עם זאת, משהו שם, כפי שמיטיב לתאר אלכס, לא היה שלם. "מאלפי שעות אימון על המגרש ומחוצה לו, תמיד הפריע לי שאני רק מאמן טניס בהגדרה, שאני בעצמי הרגשתי שאני גם מנטור, אח גדול, אבא, פסיכולוג ועוד הרבה דברים. בשלב הזה, החלטתי שאני רוצה להרחיב את סל הכישורים שלי. משם יצאתי למסע של לימודים וגלישתי לעולמות האימון המנטלי לספורטאים והליווי הרגשי, דרך הכשרה כמאמן מנטלי ומטפל CBT".

ואז הגיע הפאדל. אלכס מתאר בערגה כיצד הפך ענף הספורט החדש, לאחד הדברים הטובים בחייו. "לפני כמעט 5 שנים הגיע הספורט הזה שנקרא פאדל לארץ. באותה תקופה התגוררתי בתל-אביב, ובדיוק בנו את שני מגרשי הפאדל הראשונים לא רחוק ממני. חברים אמרו לי 'תבוא, יש משחק חדש, אתה תאהב אותו. הוא להיט באירופה עכשיו".

ומאז נדבקת בחיידק?

"מאז הכל היסטוריה. אני זוכר את עצמי מגיע לשחק ומתלהב מהמשחק כמו ילד קטן.המשחק הזה הפך בהתחלה לתחביב, תחביב שהפך לתחביב חצי מקצועי. בהמשך, התחלתי להתחרות בארץ וביססתי את עצמי כאחד השחקנים הטובים בארץ בפאדל. תוך כדי שימשתי גם מאמן מנטלי לספורטאים תחרותיים, התחלתי לעבוד גם בליווי רגשי לילדים דרך ספורט, ועדיין הייתי גם מאמן טניס פרטי. באותה נקודת זמן קיבלתי הצעה להחליף מאמן פאדל שעבר להתגורר בחו"ל. החלטת לערוך קורס מדריכי פאדל בספרד והתחלתי לאמן פאדל, בנוסף לכל הדברים שהתעסקתי בהם".

טוב, בוא נעצור רגע. עבור מי שלא מכיר, מה זה בעצם פאדל!?

"מדובר על משחק גאוני ומאוד דינאמי, שהוא סוג של הכלאה בין טניס לסקווש עם מימד חדש – ארבע קירות שהם חלק בלתי נפרד מהמשחק. המשמעות היא שיש אקשן ופיצוצים, בשילוב עם אסטרטגיה ותחכום, סבלנות ואגרסיביות, צעקות, אמוציות, שמחה, תקווה, לחץ, התרגשות, יצירתיות, מחשבה, ניצחון, הפסד.

החוקים המרכזיים הם: צריך לעבור את הרשת; הפגיעה הראשונה של הכדור צריכה להיות ברצפה; מותר שהכדור יקפוץ רק פעם אחת בצד שלך.

אבל גולת הכותרת והשוס הגדול – אם הכדור פגע ברצפה, אני יכול לעזוב את הכדור, לתת לו לפגוע בקיר וכל עוד הוא עדיין באויר, עדיין ביכולתי להחזיר אותו למגרש. מותר גם להעביר את הכדור לצד של היריב דרך הקיר של עצמך, בקיצור ברדק אחד שלם – במובן החיובי של המילה! הספירה אגב, היא בדיוק כמו בטניס".

עד כמה הפאדל מתפתח בישראל?

"הפאדל בארץ מתפתח בקצב מסחרר. יש היום באיזור ה-140 מגרשי פאדל בישראל, מספר שאמור להכפיל את עצמו עד סוף שנת 2026.

בנוסף, הפאדל עצמו בארץ נמצא בצמיחה ובהתהוות. הוא מקבל צורה, התחילה ליגה מקצוענית של תחרויות ובקרוב יפתח איגוד הפאדל של ישראל ויתחילו תחרויות לנוער. יש חוגי פאדל לילדים ולמבוגרים, והמון שחקנים שמתאמנים גם במסגרת שיעורים פרטיים.

מה שיפה בספורט הזה, וזה גם מה שהופך אותו למגפה עולמית הוא הנגישות שלו. המחבט מאוד נוח, המגרש לא גדול, הכדור פחות קופצני מטניס, משחקים בזוג וכל אחד יכול ליהנות מהמשחק כבר מהפעמים הראשונות. מה שבטוח – זהו ספורט שכאן כדי להישאר".

בוא נחזור אליך. עד כמה הפאדל הפך לחלק מרכזי מחייך?

"אומר זאת כך. בשלב מסוים עזבתי הכל, והחלטתי לעשות 'אול אין' על הפאדל. אני רואה במשחק הזה ובמגרש הפאדל פלטפורמה לשיפור עצמי, גם בפאדל עצמו, אך גם באופן אישי. הסיבה לכך היא שברמות הגבוהות של המשחק הזה צריך לדעת לשמור על קור רוח ועל ריכוז, להיות חיובי, לסמוך על עצמך, לסמוך על השותף, ליהנות מהדרך ותמיד להישאר סקרן וללמוד – גם בחיים עצמם".

איפה נראה אותך בעוד 5 שנים מהיום?

"כנראה תמצאו אותי מסתובב בעולם בתחרויות פאדל עם השחקנים שלי מישראל ודופק על הדלת של סצנת הפאדל העולמית. חוץ מזה,  סביר להניח שגם תתאמנו אצלי באקדמיה המקצועית לפאדל שאפתח, ואולי גם תטוסו איתי לריטרטים של פאדל. נתראה!"