ברק חורי

לפעמים, ברגע אחד, המציאות מתנפצת לרסיסים שאי אפשר לאסוף. עבור צופית חורי מרמת גן, ערב יום כיפור לפני ארבע שנים היה הרגע הזה, בנה ברק חורי ז"ל, נדרס למוות בכביש 4 בסמוך לגבעת שמואל בעת שרכב על אופניו, אך בתוך החושך המשתק של אובדן בנה, היא בחרה במסלול שמעטים מעזים לבחור בו: להפוך את הכאב הבלתי נסבל למפעל חיים של מצוינות, יזמות ותקווה.
בראיון חשוף ומרגש, היא מספרת על המעבר מהקריירה הממושכת כאופטומטריסטית אל עולם הוראת המדעים, על הקמת מגמת המצוינות שנושאת את שם בנה, ועל הכוח שמצאה כדי להעניק השראה לדור הבא של החוקרים והאקטיביסטים.

צופית, שנים רבות עסקת באופטומטריה, תחום שכולו עוסק בראייה. ואז הגיע האסון ששינה הכל. איך מוצאים את הכוח להסתכל קדימה כשהעולם חשוך כל כך?

"האובדן של ברק ז"ל היה רגע שבו הזמן פשוט עצר מלכת. המעבר להוראה לא היה רק שינוי מקצועי, הוא היה הישרדותי. כשאת מאבדת ילד, הראייה שלך על העולם משתנה מקצה לקצה. הרגשתי שאני חייבת לתת משמעות לכאב הבלתי נסבל הזה. הבנתי שהדרך שלי לקום מההריסות היא דרך הנתינה לאחרים, דרך היכולת להצמיח משהו חדש במקום שבו נגדעו חיים."

מה עבר לך בראש ברגע שהחלטת לעשות את הצעד ולעשות הסבה מקצועית להוראה?

"הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בעל משמעות וערך מוסף, והיה לי ברור שיש לי המון מה לתרום לתלמידים. האמת היא שתמיד הייתי 'ליד' – תמיד הייתי פעילה בוועדי הורים, תמיד הגעתי לבית הספר להעביר הרצאות לתלמידים. אהבתי את זה מאוד. ההחלטה לעשות את ההסבה הייתה פשוט להפוך את מה שתמיד בער בי לשליחות הרשמית של חיי."

מתי גמלה בך ובבעלך איציק ההחלטה להקים את פרויקט ההנצחה, ואיך הרגע הזה עיצב את המשך הדרך שלך?

"ההחלטה התקבלה ביום הכי קשה מכל, ביום שבו קברנו את ברק. כבר אז הרגשנו, איציק ואני, שאנחנו חייבים להגשים לו את החלום ולהשלים את הרובוט שהוא התחיל לבנות. כך קם פרויקט 'הרובוט של ברק', שבו לקחו חלק עד כה כ-2,000 ילדים. העבודה איתם הייתה הרגע שבו הכל התבהר לי; הרגשתי שהמקום שבו אני צריכה להיות הוא שם, איתם."

בחרת להקים את מגמת המצוינות במדעים על שמו של ברק, דווקא בבית הספר שבו הוא למד. איך האקטיביזם של התלמידים במגמה בא לידי ביטוי בשטח?

"המגמה שהקמתי בתמיכתה ובברכתה של המנהלת אורלי לאלו היא חממה של עשייה. התלמידים לא רק לומדים מדע, הם פועלים. אחד המיזמים הבולטים הוא ה-BIOLAB. תלמידי כיתות ז' לקחו רעיון שהיה לי מהתואר השני – ליצור כלי חכם לניהול מעבדה – והם ממש מוציאים אותו לפועל. התוכנה נמצאת כיום בשלבי הקמה מתקדמים, ומדענים ולבורנטים שמלווים את התלמידים ומגדירים יחד איתם את הדרישות המקצועיות, כבר אומרים לנו בפה מלא: 'זו תוכנת החלומות שלנו'.

האקטיביזם הזה ממשיך גם ביוזמות קהילתיות כמו שיקום 'מעבר לוין' לזכר הלוחם יאיר לוין ז"ל. בנוסף, בתיכון 'אורט אבין' תלמידי האמנות יצרו ציור קיר מרהיב של דולפינים חופשיים על פני שתי קומות. ברק אהב דולפינים; הוא תמיד אמר שאילו היה צריך לבחור חיה להיות, הוא היה בוחר בדולפין כי הוא יצור חופשי ששוחה ללא גבולות. הציור הזה, יחד עם ההאקתונים העירוניים שהעירייה מקיימת לזכרו והאקתונים הטכנולוגיים שעשינו עם חברת רפאל, הופכים את הזיכרון לכוח שמעודד ילדים לקחת אחריות ולשנות מציאות."

האם את מוצאת דרך לשלב בין שתי האהבות שלך – האופטומטריה וההוראה?

"בהחלט, זה שילוב טבעי ומרגש. בכיתה ח' התלמידים לומדים על החושים, וזו הזדמנות עבורי להביא את עולם הראייה לקדמת הבמה. אחרי רצף למידה מקיף, אנחנו מקיימים יום שיא בשיתוף הפקולטה לאופטומטריה בבר אילן. ניידת האופטיקה מגיעה לבית הספר עם כל הציוד המקצועי, ואנחנו מעבירים סדנה חווייתית. התלמידים ממש חשים איך אנשים עם לקויות ראייה שונות רואים את העולם – מה זה אומר להיות עיוור צבעים טוטלי ואיך זה מרגיש ביומיום. זה מחבר אותם למדע דרך אמפתיה וחוויה."

לאחרונה עמדת מול תלמידות בתיכון 'אורט אבין' ושיתפת אותן בסיפור שלך. מה המסר שחשוב לך להעביר לאנשים שנמצאים בצומת דרכים?

"המסר שלי הוא שאנחנו חזקים הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים. הוזמנתי לפאנל אימהות משפיעות כדי לתת לבנות השראה לקראת בחירת המגמה שלהן. רציתי להראות להן שאפשר לבחור בעצמך ובדרך שלך גם כשהתנאים קשים. סיפרתי להן שאפשר לשלב קריירה, לימודים לתואר שני והתקדמות מקצועית, יחד עם ניהול בית .

עבור צופית, הכיתה היא הרבה יותר ממקום עבודה; היא השדה שבו כאב אישי הופך למנוע של צמיחה עבור דור שלם. בדרכה הייחודית, היא מוכיחה שהנצחה אינה חייבת להיות רק זיכרון מהעבר, אלא היא יכולה להיות הבטחה לעתיד. "בכל שורת קוד שכותב תלמיד ובכל מחקר מדעי שיוצא לדרך, חלומו של ברק ז"ל ממשיך לפעום, מזכיר לכולנו שמתוך השברים ניתן לבנות עולמות של ידע, נתינה ומצוינות שאינה יודעת גבול".

להצטרפות לקבוצת העדכונים בזמן אמת >> רמת גן לחצו כאן, גבעתיים לחצו כאן.

לרגל 100 שנה לעיר רמת גן: האקתון יוצא דופן בשיתוף בית הספר הצה"לי למקצועות המחשב

השבוע, התקיים אירוע יוצא דופן בעיר רמת גן: התכנסו כ-100 תלמידים יחד עם סגל בית הספר למקצועות המחשב של אגף התקשוב וההגנה וסייבר בצה"ל לשיתוף פעולה יוצא דופן: במשך 12 שעות, חברו יחד התלמידים ומיטב המוחות הטכנלוגים של צה"ל  על מנת להוציא לפועל מיזמים חדשניים בסימן "100 שנים לרמת-גן: סיפורה של העיר".

ההאקתון התקיים השנה לזכרו של הנער תושב העיר, ברק חורי ז״ל. ברק נהרג השנה כאשר נדרס בתאונה טראגית ביום הכיפורים האחרון. בשנה שעברה, ברק השתתף יחד עם חבריו לספסל הלימודים בהאקתון וזכה במקום השני.

בהאקתון השתתפו כ-31 בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, כאשר התלמידים מתחלקים ל-11 צוותים, כל צוות היה אחראי למיזם שונה. את העבודה הנחו סגל מפקדי בית הספר למקצועות המחשב, יחד עם אנשי חינוך,סטודנטים למדעי המחשב מהפקולטה להנדסת תוכנה ממכללת שנקר, ומנטורים מתעשיית ההייטק.

במקום הראשון זכה המיזם ״volunteering-rg”, פרי דמיונם של צוות תלמידי בית ספר יסודי בהובלת מפקד בקורס תכנות בבסמ״ח, סמ"ר נתיב לוי. מדובר באתר המעודד התנדבות קהילתית: בעזרת מילוי פרטים אישיים ותחביבים, האתר מציע אופציה להתנדבות בעמותות אופציונאליות הרלוונטיות להעדפה האישית של המתנדב, כאשר כל התנדבות מעניקה ״נקודות זכות״. המתנדבים יכולים להמיר את הנקודות שצברו באתר לשוברי קניה שונים.

את תוצרי ההאקתון שפטו צוות שופטים מנוסה, בינהם נשיא מכללת "שנקר", ראש עיריית רמת גן ומפקדת בית הספר למקצועות המחשב, סא"ל ליאת ליטבק.

מדברי רמ״ד תוב״ל (תוכנה, בדיקות ולומדה) בבסמ״ח, רס״ן נעם ברייט: ״אנו בבית ספר למקצועות המחשב הצה״לי רואים עצמנו כחלק מ-eco system חינוכי טכנולוגי המשלב טכנולוגיה, חינוך וצבא, וההאקתון הינו עוד הזדמנות להתחבר לתלמידים ולקדם את החינוך הטכנולוגי בישראל״.

כבר חודש שמשפחתו של ברק חורי, בן ה-12 מרמת גן שנדרס למוות בכביש 4 בסמוך לגבעת שמואל ביום כיפור בעת שרכב על אופניו, מנסה לעכל את האסון שפקד אותה. ברק היה אמור לחגוג את בר המצווה שלו החודש, אך זה נבצר ממנו וממשפחתו. הוא היה נער מוכשר ורב הפעלים עם שלל רעיונות שרצה לממש. אחד מהם היה רובוט כבאי אוטומטי שתכנן ובנה אף אב טיפוס שלו, אך לא הספיק להשלים אותו. משפחתו החליטה ללכת עם החלום שלו עד הסוף ויצאה בפרויקט גיוס המונים כשהמטרה כרגע היא להגיע למיליון שקל.

"ברק היווה השראה להרבה ילדים ובני נוער", מספרת אמו צופית, "כל הזמן היו לו המצאות וחידושים והוא היה מדליק איתם את כל הילדים. הם היו משוגעים עליו. אם משהו מתקלקל בבית הספר ישר היו קוראים לברק והוא היה מתקן. מבחינתו זה היה אתגר. הוא דגל בלא לרוץ ישר ולקרוא לטכנאי אלא לנסות לבד כי זה יפתח לך את המוח.

"מאז שהוא היה קטן הוא כל הזמן התעניין ביצירה ובהמצאות וכל פעם שהיה לו רעיון הוא ישר הולך לבצע אותו. הוא היה עושה הכל בשמחה והתלהבות. הוא טרף את החיים. הוא אף פעם לא רצה צעצועים. הוא קיבל הכל – כל מה שהוא רצה הוא קיבל בחיים שלו – חומרי יצירה, ברגים, מברגים, מברגות, קנבסים. מה שהוא רצה עפנו איתו לשמיים. כל דבר שהוא רצה – הייתי קוטפת את הירח. הוא לא הסכים שאני אזרוק דברים כמו קרטונים של קורנפלקס ותיקים בלויים כי אפשר לעשות איתם דברים. מכל הזבל הזה הוא היה מוציא דברים מדהימים. הוא בנה לעצמו נגריה במרפסת. הוא היה אוסף קרשים וכל מיני מכשירי אלקטרוניקה שאנשים זרקו ברחוב, מפרק אותם ומשמיש את הרכיבים בפנים".

אז הוא כל הזמן היה עסוק בהמצאות וביצירות?

"בקושי היה לו זמן לאכול – הוא כל הזמן היה עסוק. הוא היה רואה דברים על ארכיטקטורה, אלקטרוניקה, תכנות, נגינה, מוצרט או שופן ונכנס לאקסטזה. הוא לא בזבז זמן על טלפון ורשתות חברתיות. הוא אמר כל הזמן שחסר לו זמן. אין ילדים שמנצלים את הזמן שלהם כמו שהוא ניצל את שלו. תמיד על שולחן האוכל היו ברגים ומברגים. תמיד היה אצלנו בלגן של יצירות. עכשיו כשהבית שלי מסודר כל הזמן למדתי אף פעם לא להתלונן על בלגן. צריך לברך על זה".

מהי ההמצאה האחרונה שהוא עבד עליה?

"בשנה שעברה הוא השתתף בתחרות של יזמים צעירים בבית הספר. אחרי שהוא בדק אם מישהו המציא כל מיני רעיונות שהיו לו הוא הגיע לרעיון של רובוט כבאי אוטומטי שאמור לאתר לבד שריפות ולכבות אותן וגם לחלץ אנשים במצוקה באמצעות תא מיוחד לכך. הוא אמר לנו שסוף סוף יש לו הזדמנות להמציא המצאה שתשנה את העולם. בכל לילה הוא אמר שיום יבוא והוא יעשה את זה. זו היתה המנטרה שלו. הוא רשם הכל על הרובוט, כל שלב ושלב בצורה מאוד מפורטת. אפילו שאמרו לו שזה גדול עליו ורק מתכנת יעלה 30 אלף שקל הוא החליט לעשות את זה. הוא ישב לבד יומם וליל ולמד אלקטרוניקה ותכנות מהיוטיוב והצליח לבנות את הרובוט – הוא שם מלא חיישנים על הרובוט הזה כדי שלא יתנגש בשום דבר ושיזהה חום ואור. הוא לקח שני מכלים ריקים של תרופות וחיבר משאבה, מלא חוטים ופאנל סולארי כדי שהכל יעבוד על השמש. לפי האחראי על הטכנולוגיה בכבאות והצלה שביקר אותנו בשבעה הוא הצליח לבנות את הדבר הבא – רובוטים אוטונומיים. הוא אמר לנו שזו חשיבה של מישהו שלמד הרבה שנים רובוטיקה ופיזיקה. ברק השאיר פה מורשת של בן 80, אפילו שעוד לא מלאו לו 13".

מה אתם עושים עם פרויקט הרובוט של ברק?

"ביום של ההלוויה שלו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו שזה הדבר שהוא הכי רצה לעשות – לקדם את הפרויקט הזה, והחלטנו לצאת בפרויקט גיוס המונים כדי להגשים את החלום של ברק. ברק היה ילד סקרן ולצערנו הוא לא הספיק לסיים את הפרויקט הזה. אנחנו רוצים לעודד אצל ילדים סקרנות, חשיבה יצירתית ופתרון בעיות. ניצור מקור חינוכי לבני נוער כדי שיוכלו לפתח את הדבר האמיתי ולעשות פרויקטים שיעודדו סקרנות וידע. לברק לא היו מקורות ידע לגיל שלו ואנחנו רוצים ליצור משהו שמנגיש את הידע לילדים ובני נוער. ראש חוג של אחת האוניברסיטאות אמר לנו שאפשר לעשות עבודות גמר על כל רכיב ברובוט. ברק בנה מפלצת. היתה לו חשיבה ממש גבוהה. הוא אמר לי שבוע לפני שהוא נפטר 'אני רוצה שתפתחי לי פייסבוק ואני רוצה שאנשים שמתעניינים ברובוטיקה יפנו אליי ונעשה פרויקטים ביחד. הפרויקט של ברק נתן השראה לכל כך הרבה אנשים ועלו הצעות לכל כך הרבה פרויקטים. יש המון פניות של ילדים, סטודנטים, ראשי חוגים של רובוטיקה וחברות גדולות. כרגע אנחנו נפגשים עם חברות ואנשים ושומעים את כולם. אני מאמינה שנגבש תוכנית פעולה בעוד כחודש. זה הולך להיות משהו גדול. אנחנו מעדכנים על התפתחויות דרך עמוד הפייסבוק 'הרובוט של ברק חורי ז"ל'".

אילו תחומי עניין נוספים היו לברק?

"הוא צייר מדהים. בגיל 5 בערך הוא החליט שהוא מצייר ללגו דמות חדשה והוא צייר ציור ענק של רועה צאן סיני. זו היתה הנקודה שראיתי שיש פה משהו מיוחד. שלחנו את זה ללגו במייל והם ענו לו 'כשתהיה גדול אנחנו רוצים שתבוא לעבוד אצלנו'. הוא תמיד זכר את זה ואמר שכשהוא יהיה גדול הוא יעבוד בלגו. בכלל ברק היה מאוד יצירתי. בחדר שלו יש מגירת בדים, הוא היה הולך לחייט ומבקש ממנו שאריות בדים וכפתורים והוא היה תופר תחפושות ודברים לעצמו, סורג ורוקם. כל שנה היה עובד במשך חודשים על התחפושת שלו לפורים. לפני שנתיים הוא התחפש לדרקון שחור ממיינקראפט. הוא עבד מחנוכה על התחפושת שהיתה באורך של 3.5 מטרים והוא לבש אותה רק ברחוב כי אי אפשר היה ללבוש אותה בבית בגלל הגודל שלה. הוא גם זכה בזכותה במקום הראשון בתחרות התחפושות בבית הספר אביגור שבו למד.

"הוא גם מאוד אהב מוזיקה. לפני כשלוש שנים היתה תחרות כישרונות צעירים בבית הספר אביגור והוא מאוד רצה להשתתף בה כקלידן. תלינו מודעות בבית הספר ופרסמנו בקבוצות וואטסאפ שהוא מחפש חברים ללהקה והצלחנו להקים להקה. הם זכו במקום הראשון ואז הלהקה התפרקה. אחר כך הוא למד ברוקט סטודיו בגבעתיים, בית ספר ללהקות, ושם הוא הקים עם חבריו את הלהקה Space Mushroom שבה הוא היה קלידן. הוא רצה גם להיות זמר והוא התחיל לקחת שיעורי פיתוח קול והצטרף בתור זמר ללהקה Next Station שהחליפו את השם בהופעה האחרונה שלהם ל-Ear Ape.

"המורה של הלהקות אמר לי שהוא רוצה לעשות משהו להנצחתו. הם מתכוונים לעשות הופעה בברבי לזכרו עם כל השירים שברק אהב. כל הלהקות, כ-50 ילדים, יבואו אלינו הביתה כדי לקבל השראה מהחדר של ברק כדי לכתוב שיר לזכרו. וכל להקה תכתוב בית בשיר וכנראה שיגייסו גם את אחד הזמרים הגדולים לעניין. סיפרו לי שכמה ימים לפני שברק נהרג הלהקה שבה הוא קלידן כתבה שיר מקורי שברק היה שותף לכתיבתו. אחד החברים הקריא לי חלק מהמשפטים שברק כתב ואני התפרקתי. אחד מהם היה 'I want to be free'. המוטיב של החופש כל הזמן חזר אצלו והוא קיבל את הכי חופש שרק אפשר.

"בנוסף הוא היה שחיין בנבחרת תחרותית בכפר המכביה. הוא התאמן שלוש שעות ביום שישה ימים בשבוע. הוא היה שחיין טוב והוא עבד קשה במטרה לעלות לאליפות הארץ. הוא היה ילד בוגר שיודע מה היכולות שלו והוא שם לעצמו מטרה ריאלית".

ספרי על אותו יום כיפור, היום בו נהרג ברק.

"ברק מאוד רצה לבקר חבר שלו שגר בפתח תקווה. הם היו חברים מאוד טובים מהשחייה. במשך שנה שלמה הוא רצה ללכת אליו ובגלל הקורונה זה לא יצא. הוא אמר לי 'טוב די עכשיו כיפור ואני רוצה לנסוע אליו ונהיה בחוץ. זה הכיפור האחרון שלי לפני שאני מתחיל לצום'. בהתחלה חששתי ולא רציתי. שאלתי אותו מה אם יהיה פנצ'ר והוא אמר שהוא מתקן לכולם את הפנצ'רים. הוא היה מתקן את האופניים של כולם. סמכתי עליו. הוא היה מנסר במסור וקודח במקדחה. סמכתי עליו שהוא יהיה זהיר. הוא תמיד היה זהיר בכביש. הוא הדפיס מפות ועברנו על הדרך וראיתי שהוא יודע את הדרך. הוא התכונן לזה חצי יום. הוא ארגן את התיק, מברגים ויצא לדרך. הוא כל כך התרגש ששכח להגיד שלום. ואז קרה מה שקרה. שעתיים אחרי שברק יצא לדרך האמא של הילד התקשרה אליי ואמרה שהוא לא הגיע. התקשרתי אליו ושלחתי הודעות. אחר כך התקשרתי למשטרה שיעשו איכון לטלפון ואחרי כמה זמן הגיעו השוטרים לדלת שלנו. הם הראו לי את התמונה של האופניים וחשכו עיניי. בדיוק בעלי הגיע מבית הכנסת. אנחנו אומרים שמע ישראל כל הדרך. הגענו לשם וראינו את כל הרופאים – לפי מספר הרופאים כך מספר הבעיות. הודיעו לנו שהמצב גרוע וכמה דקות אחרי שהגענו הדופק ירד ונגמר לנו ילד הפלא עם ההמצאות שלו".

איך אתם מתמודדים עם המוות הטרגי של ברק?

"מאוד קשה לנו. לברק יש עוד שני אחים וזה לא פשוט. יש הרבה בכי. זה חור גדול. כל הבית זה ברק. אני עוד לא מעכלת. אני לפעמים נכנסת לחדר שלו לבדוק אולי הוא ישן. זה ממש חלום רע. זה לא הגיוני שהוא הלך. נקווה שנתגבר".

אתם תגיעו למשפט של הנהג שדרס את ברק? מה את חושבת שצריך להיות העונש שלו?

"אני לא יודעת. אני לא חושבת שאני רוצה לראות אותו, גם לא בטלוויזיה. לא מעניין אותי מי הוא. אני רוצה רק שהוא יקבל את העונש המקסימלי ולשכוח אותו. זה מה שנותן לי כוח. זה לא מקדם אותי להתעסק בו".

צופית מבקשת להעביר מסר חשוב להורים:"תנו לילדים שלכם חופש ולהתעסק בזבל ואם יש בהם זיק של יצירתיות עודדו את זה. השתתפו בזה ותנו להם עוד רעיונות וטיפים, תנו להם את החופש לעשות מה שהם רוצים, פחות מסכים ויותר עבודת ידים. אפילו שיציירו על הקירות. בלגן בבית זה מבורך. למדו מברק שכל בעיה היא אתגר ונסו לנסות לפתור את הבעיה בעצמכם, ביצירתיות.

"פעם שאלו את ברק אם הוא היה צריך לבחור איזו חיה להיות באיזו הוא היה בוחר והוא ענה דולפין. הוא אמר 'אני רוצה להיות חופשי לעשות מה שאני רוצה כמו דולפין ששוחה בחופשיות בים בפתוח'. נתנו לו את כל החופש שרק יכולנו. עכשיו אנחנו רק רוצים להגשים את החלום שלו ושכל אחד בארץ ובעולם יידע מי היה ברק".