אירועי השבת השחורה של ה־7 באוקטובר טלטלו מדינה שלמה, אך עבור ראשי הרשויות המקומיות האתגר היה כפול ומכופל: הנהגה תחת אש ודאגה לביטחון התושבים, לצד התמודדות עם שכול וכאב שפגעו ממש בתוך הבית. בגבעתיים, הגבולות בין האחריות הציבורית לכאב האישי היטשטשו במהירות, כאשר הנהלת העיר נאלצה להתמודד לא רק עם ניהול חירום וזירות נפילה, אלא גם עם אובדן קרוב וכואב בתוך שורותיה.
בראיון מיוחד, משתף ראש העיר ברגעים הבלתי נשכחים מאותם ימים ראשונים, מתאר כיצד הפך המרחב הציבורי בעיר למקום של זיכרון לצד עשייה והתנדבות, ומסביר מדוע דווקא בני הנוער והילדים הם מקור התקווה והכוח הגדול ביותר לעתיד.
היכן תפסה אותך השבת של ה־7 באוקטובר, ומתי הבנת שלא מדובר בסבב הסלמה רגיל אלא במלחמה כוללת?
כמעט מיד הבנו שלא מדובר בעוד סבב הסלמה. נערכנו לאירוע ממושך ולהשפעה משמעותית על שגרת החיים בעיר. ככל שחלפו השעות, ממדי הזוועה הלכו והתבררו, אבל כבר באותן שעות ראשונות המחשבה המרכזית שלי הייתה על תושבות ותושבי גבעתיים: איך שומרים על ביטחונם, ממשיכים לתת להם מענה ומצמצמים ככל האפשר את הפגיעה בשגרת החיים.
מהי התמונה, השיחה או הרגע הראשון מאותו יום שנצרבו בזיכרונך כמנהיג העיר?
הרגע שנצרב בי יותר מכול הוא הבשורה על נפילתו של עומרי ניב פירשטיין, בנה של אור לי ניב, ממלאת מקומי וסגניתי. הייתי בדרכי לזירת נפילה בעיר כשהודיעו לי על כך. חזרתי מיד למרכז ההפעלה כדי להיות לצד אור לי ברגע שבו קיבלה את הבשורה.
אני זוכר את הרגע הזה קודם כל כאדם, ולאו דווקא כראש עיר. אור לי היא חברה ועמיתה קרובה והייתי איתה גם בימים שבאו אחר כך. בתוך יום שבו נדרשנו לקבל החלטות ולדאוג לעיר שלמה, הכאב שלה היה קרוב ואישי כל כך. הפן העירוני והפן האישי התערבבו באופן הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
ברמה האישית והרגשית, מה ה־7 באוקטובר מסמל עבורך היום?
ה-7 באוקטובר הוא כאב לאומי עצום וגם כאב אישי. אני חושב על המשפחות השכולות בעיר ועל כל מי שחייהם השתנו באותו יום. אני חושב הרבה גם על דור העתיד: על הילדים ובני הנוער שגדלים עם הידיעה שדבר כזה קרה, ועל האחריות שלנו כלפיהם. הלקח הכי חשוב עבור כולנו הוא שאסור לנו לשכוח מה קרה ואסור שדבר כזה יקרה שוב. חלק מכך הוא מה שקורה בתוך העם שלנו. אם נהיה מאוחדים יחד ונשנה את השיח בינינו, נהיה גם חזקים יותר מול אויבינו.
כיצד השתנתה חזות פני העיר מאז אותה שבת?
מאז ה־7 באוקטובר יש בגבעתיים רצון גדול יותר לתת לזיכרון ולהנצחה מקום במרחב הציבורי. לאורך התקופה הוצבו בעיר מיצגים רבים למען החטופים, לצד יוזמות של תושבות ותושבים. שמרנו על קשר עם משפחת החטוף תושב העיר, כפי שהקפדנו לשמור על קשר עם המשפחות השכולות בעיר. מאחורי כל תמונה ושם במרחב הציבורי יש אנשים ומשפחות, והקשר איתם היה ועודנו משמעותי וחשוב לנו מאוד.
כיצד העירייה מאזנת בין הרצון להנציח ולזכור לבין הצורך לשמור על שגרת חיים ותקווה במרחב הציבורי?
בכל שנה, ככל שמתקרב התאריך, הרגישות גדלה. אנחנו חושבים על מה שעשויה לעורר אצל התושבים חזרה לתמונות ולרגעים ההם, ובמיוחד אצל מי שנפגעו ואיבדו את היקרים להם. לצד הרגישות הזו, ברור לנו שחייבים לזכור ולהזכיר את האסון העצום והנורא שהתרחש. חשוב לנו מאוד להנכיח את הזיכרון, ובפרט את סיפורם של הנופלים והנופלות, הנרצחים והנרצחות תושבי העיר.
אנחנו משתדלים לעשות זאת תוך הקשבה למשפחות ולקהילה, ולצד המשך החיים בעיר. מיזמי ההתנדבות הרבים שקמו כאן מאז ה־7 באוקטובר הם חלק מהדרך שבה תושבי גבעתיים בחרו להיות זה לצד זה: לסייע למי שזקוקים לכך ולחזק את הקהילה גם בתוך הכאב.
מהו המסר המרכזי שלך עבור הדור הצעיר שגדל בצל אירועי השנים האלה?
הדור הצעיר ריגש אותי מאוד בשנים האלה. נערות ונערים גילו חוסן יוצא דופן בתקופה שגם למבוגרים היה קשה להכיל. ראינו אצלם אכפתיות, יוזמה ונכונות להתנדב ולעזור לאחרים. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם, ולא רק מה ללמד אותם.
המסר שלי אליהם הוא שיש להם מקום גם בכאב וגם בעשייה. מותר לפחד, לשאול שאלות ולבקש עזרה, ואפשר גם למצוא דרך לפעול, לתמוך באחרים ולהשפיע על הסביבה הקרובה. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא להקשיב להם, לתת להם כלים ותחושת ביטחון ולאפשר להם להוביל. כשאני רואה את הדרך שבה הם פעלו בתקופה הזו, אני יודע שהעתיד בידיים טובות.
להצטרפות לקבוצת העדכונים בוואטסאפ: רמת גן>> לחצו כאן גבעתיים>> לחצו כאן
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
