7.10

"הרגע לו ייחלנו וחיכינו שנתיים סוף סוף הגיע", כך נפתחת ההודעה המרגשת שפרסם מטה "לוחמי החופש של מתן", המבשרת על שובו הביתה של מתן אנגרסט ביום חמישי, 23 באוקטובר 2025.

אחרי שנתיים ארוכות של מאבק וציפייה, קורא מטה המאבק, שליווה את המשפחה במאמצים להשבתו ולהשבת החטופים, לציבור הרחב לצאת ולחגוג את שובו. הקהל מוזמן להצטרף וללוות את מתן ומשפחתו לאורך הדרך בנקודות ובגשרים שבמסלול הנסיעה.

המארגנים קוראים למגיעים להצטייד בדגלי ישראל, שלטים, חולצות מהמאבק וכן בפריטי מיתוג של קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, אותה אוהד מתן, "והמון אהבה".

השיירה צפויה לצאת לדרך בשעה 16:00 מכפר המכביה רמת גן, והמסע צפוי להימשך כשלוש שעות, עד לביתו בקריית ביאליק.

להלן מסלול הנסיעה והזמנים המשוערים (בכפוף לעומסי תנועה):

16:00: יציאה מכפר המכביה, דרך אלוף שדה וכביש 4

מחלף מורשה (לכיוון כביש 5)

מחלף הכפר הירוק (רמת השרון)

16:20: מחלף גלילות מערב (לכיוון כביש 20)

גשר ווינגייט (כביש 2)

16:40: גשר חבצלת השרון

16:45: גשר בית ינאי

17:00: אור עקיבא | כיכר חנה אסייג

17:15: עתלית | גשר נווה משה (משעול הגפנים)

17:45: חיפה | אצטדיון סמי עופר

18:30: קריית חיים | צומת הצריף

18:40: קריית ביאליק | צומת צבר

18:50: קריית ביאליק | קריון (בכיוון דרך רבין)

19:00: קריית ביאליק | גשר גבעת הרקפות, ומשם עד לביתו של מתן.

המסע יסתיים בהתכנסות חגיגית  לשובו של מתן בבית משפחת אנגרסט.

שכונת מרום נווה ברמת גן הייתה כל עולמו של עידו פרץ ז"ל. בה נולד, גדל, למד לרכוב על אופניו וממנה יצא ביומו האחרון, ה-7 באוקטובר 2023. הוריו, ערן ואסנת, אחיו עדן וחברתו בר, נותרו עם חלל עצום וזיכרונות של ילד שהיה הרבה מעבר לגילו – לוחם אמיץ, ספורטאי, ובעיקר אדם עם לב ענק, שתמיד ראה את השקופים והדחויים. סיפורו של עידו, שנרצח בטבח הנורא, משתקף כיום במגוון יוזמות הנצחה מרגשות שמטרתן לשמר את זכרו ואת ערכיו.

אגדה אורבנית שהתממשה: המלאך השומר

עידו היה ילד צנוע ובעל חמלה יוצאת דופן. הוא חיבק את אלה שהחברה דחתה וראה את אלה שהיו מוחרמים. הוריו סיפרו במשך שנים אגדה אורבנית על ילד דחוי בבית הספר היסודי, כבד משקל ובעל קשיים חברתיים, שעידו ניגש אליו ואמר: "אני דווקא אהיה חבר שלך". חודשים ספורים לאחר מותו של עידו, התממשה האגדה כשהבחור מהסיפור, כעת קצין גבוה ונאה במדים, הגיע אליהם, התפרק ובבכי סיפר שעידו גונן עליו מכיתה ג' ועד ח', והיה לו "המלאך השומר". לאביו של אותו קצין יש יקב, והם החליטו ליצור יין מיוחד להנצחתו של עידו.

כשערן, אביו של עידו, התקשר להודות לאב הקצין, הוא גילה ש"עידו זה שם דבר אצלם בבית, שהם הולכים עם צמידים לזכרו ואף עולים לקברו".

שירות משמעותי בחיל הים

עידו שירת בחיל הים על ספינת הטילים "אחי להב". שירותו התאפיין בהצלחה חברתית ומקצועית יוצאת דופן. הוא מונה לסגן ללוחמים, תפקיד אחראי ובכיר ביותר מבין 90 חיילים, עם גישה ישירה למפקד והשתתפות בישיבות סגל. עידו היה גם זה שקיבל בחיבוק וב"נחיתה רכה" את החיילים החדשים, והם מלווים את משפחתו עד היום.

7 באוקטובר: הסלפי האחרון בצומת הגורלי

ב-7 באוקטובר, הוריו של עידו נחתו בשלוש לפנות בוקר לאחר חופשה בכרתים ולא הספיקו להיפרד ממנו. הם התעוררו לקול האזעקות והספיקו לדבר איתו. הם ידעו שעידו וחברו הטוב מהגן, ניב תל צור ז"ל (צייר חובב שהזמין את עידו לעזור לו בדוכנו בנובה), מתפנים ממסיבת הנובה ברעים. עידו, ששירת בסטיל מול חופי עזה במבצע "צוק איתן", לא נבהל מהשיגורים. הוא עשה את מה שראה לנכון: בחמש דקות לשבע, הוא וניב עלו על רכבו של עידו ועזבו את המקום בדרכם למשפחה במבטחים. הם פנו דרומה ונסעו על כביש 232. בשעה 07:13, בצומת ישע, נרצחו שניהם ברכבם, יחד עם עוד 11 צעירים תושבי ישע, מבטחים וצוהר, על ידי חוליות מחבלים. לזכרם הוקם בצומת אתר הנצחה. הם הספיקו להתרחק ולנסוע כ-20 דקות בלבד, אך לא ידעו על חדירת המחבלים. התמונה האחרונה שהעלו הייתה סלפי ב-07:06, בו עידו מצולם עם סוכרייה על מקל בפיו.

רעיונות הנצחה: לזכור, להרגיש, לשמוע

המסע להנצחת עידו החל כשערן, אביו, ביקש להקים אתר זיכרון בפארק מרום נווה, מתחת לבית בו גדל עידו ויצא ביומו האחרון. אסנת וערן פנו לראש העיר, כרמל שאמה, שקיבל אותם בחיבוק וחם. במאי 2024, שאמה הגיע לפארק והצביע על נקודה בבוסתן עצי הפרי כמיקום להנצחה.

ספסל ההנצחה המיוחד של עידו כולל פאנל עם תמונתו וטקסט שכתבה המשפחה, ולחצן שמע עם שלושה שירים שנכתבו לזכרו: "לאן" של הראפר וייב איש, "מלאך שלי" של ניצן ברהמי (שהפכה את הספד אחיו עדן לשיר), ו"הריקוד האחרון" של ליעד חקק, המבוצע על ידי בר, חברתו של עידו.פרויקט הנצחה נוסף, בשיתוף חב"ד מרום נווה, הוא עגלת קפה לזכרו במחלקת יולדות בבית החולים שיבא תל השומר. העגלה, המופעלת על ידי מתנדבים, נושאת שלט המספר את סיפורו של עידו.

מעיריית רמת גן נמסר: "במסגרת הפרויקט, שעלותו מעל למיליון שקלים, תוקם בגינה או במיקום לבחירת המשפחה השכולה, בשכונה בה התגורר יקיריהם ז"ל, פינת זיכרון אינטראקטיבית אישית: ספסל ישיבה מעוצב כאלמנט מרכזי להנצחה שעוצב ויצור במיוחד עבור הפרויקט, על גביו שלט אישי הכולל הסבר על הנרצח, תמונה וכפתור שמע המאפשר להשמיע שיר שנבחר על ידי המשפחה, המחבר את המבקר לסיפור חייו של הנרצח. פינות הזיכרון עוצבו באופן ייחודי עבור הפרויקט בעיצוב אחיד אך מותאם לכל נרצח/ נרצחת בשיתוף פעולה מלא עם המשפחות.

בנוסף, לצד כל ספסל הוצבה אדנית שבה ישתלו עץ או צמחייה לרצון המשפחה ועליה מוטבע לוגו ייחודי המזוהה עם יקירם. כך יהפכו הגינות השונות לפינות חיות של זיכרון, חיבוק ונחמה בלב המרחב הציבורי.

הנרצחים והנרצחות תושבי ותושבות רמת-גן זכרם לברכה, שיונצחו בפינות הזיכרון:

עידו פרץ בן 22, נרצח במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
ליאור מימון בת 22, נרצחה במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
אבי חסדאי בן 53, נרצח בחוף זיקים.
יובל בן יהודה בת 26, נרצחה במסיבת הפסיידאק ליד קיבוץ נירים.
ניב תל צור בן 22, נרצח במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
סיגל לוי בת 31, נרצחה במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
אוריה ליטמן ריקרדו בת 26, נרצחה במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
גל נבון בן 30, נרצח במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
דניאל אשר כהן בן 32, נרצח במסיבת הפסיידאק ליד קיבוץ נירים.
עילי ברעם בן 27, נרצח במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
סיון שהרבני בת 21, נרצחה במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
יוסף (ספי) גניס בן 30, נרצח במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.
אורון ביילין בן 24, נרצח במסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים.

לאחר חג הסוכות, במהלך חודשי אוקטובר-נובמבר ייערכו טקסי חניכה רשמיים של פינות הזיכרון במעמד ראש העיר, כרמל שאמה הכהן, ובהשתתפות המשפחות השכולות. הציבור הרחב יוזמן להגיע, להשתתף ולכבד את זכר הנרצחים.

הפרויקט מהווה מודל חדשני להנצחה עירונית, המשלב בין האישי לקולקטיבי, בין חיי משפחה לזיכרון הציבורי. מדובר בפרויקט ייחודי שלא נעשה כמותו בשום מקום אחר והעלות הכוללת שלו נאמדת בכמיליון ש״ח.

אנו מודים לחברת שלומית עצבה שסייעה לעירייה בהפקת ותכלול הפרויקט, כמו גם עיצוב הפינות, ולחברת אותות הסדנא על ייצור פינות הזיכרון הייחודיות".

ראש העיר, כרמל שאמה הכהן, מסר:"השבעה באוקטובר נחרט בליבנו כיום של כאב נורא ואובדן כבד. בני ובנות רמת-גן שנרצחו באותו יום נורא יישארו בליבנו תמיד, והפינות השונות שיוקמו ברחבי העיר יאפשרו לכולנו לעצור, לשבת, להקשיב לשיר שאהבו, להכיר אותם טוב יותר ולהנציח את זכרם. זהו פרויקט שנעשה בלב כואב, אך מתוך מחויבות עמוקה למשפחות השכולות ולזיכרון יקיריהן. אנו נמשיך ללוות את המשפחות הוותיקות והחדשות שנוספו לצערנו במהלך המלחמה הארוכה הזו, ולחזק אותן בכל דרך אפשרית."

 

ההורים, עסוקים בהנצחה מתמדת, הוציאו צמידים, כובעים, כיפות ותמונות הנושאות את זכרו של עידו, ומאמינים כי "כל עוד אנחנו מדברים עליהם, הם קיימים". בבתי הספר בהם למד, "מורדי הגטאות" ו"בליך", הוקמו לוחות הנצחה, ובבית הספר "עתיד" בו מלמדת אימו, הוציאה המנהלת חולצות לזכרו, אותן לובשים תלמידים וצוות באירועי זיכרון.

ערן, אביו של עידו, מסכם בכאב ותקווה: "אנחנו עוברים מסע מטלטל מאוד, עם הרבה קשיים במשך השנתיים שעברו, עם הרבה מהמורות, ומנסים לקיים שגרה לצד הכאב והשכול ולחבק את מה שנשאר. בואו לשבת עם עידו בספסל, לשמוע את השירים שלו ולזכור אותו."

לזכרו של עידו, ועל מנת לשמור את סיפורו חי, עמוד האינסטגרם לזכרו: @remember_idop.

"אם היו שואלים אותי אם זה מה שעומרי היה עושה, התשובה היא לא. וזה הבסיס לסיפור שלו. יש נטייה טבעית להפוך את הנופלים לקדושים או מושלמים, למשהו נשגב, ואני אף פעם לא אהבתי את זה. בשבעה, כשסיפרו לנו לראשונה שהוא יצא לתוך האש להציל את החברים שלו, הבנו את גודל המעשה". במילים אלו, המנפצות את מיתוס הגבורה המוכר, פותחת אור-לי ניב, סגנית וממלאת מקום ראש עיריית גבעתיים, את סיפורו של בנה, עומרי. זהו סיפור על נער תזזיתי עם לב זהב, על "ילד של אהבה" שנולד למשפחה מיוחדת, שמצא את מקומו בצבא והפך לגיבור ברגע האמת, כשהקריב את חייו כדי להוות חומה בצורה מול עשרות מחבלים בבסיס זיקים.

ילד של אהבה ותזזיתיות עומרי נולד וגדל בגבעתיים, לתוך משפחה ייחודית ומלאת אהבה של שלושה הורים – אור-לי, זוגתה מיכל, והאבא קובי. הוא היה ילד היפראקטיבי שאובחן עם בעיות קשב בגיל שנתיים, תמיד בתנועה, תמיד עם כדור ביד. קשיי הלימודים תסכלו אותו והוא מצא מפלט בספורט, בעיקר בכדורסל בקבוצת הפועל גבעתיים. "המזל שלו היה שהוא היה אהוב על המורים, סקרן ומנומס," מספרת אור-לי. "היו מעריכים את ההשקעה שלו והיה מקבל 100 בתלמידאות, גם אם הציון במקצוע היה 70". את הפריחה החברתית חווה רק לקראת סוף כיתה י', כשבשיא הקורונה גילה יחד עם חבריו את העולם שבחוץ, את הבילויים והחיים.

המהפך של הגיוס השינוי הגדול הגיע עם הגיוס. "כשעומרי התגייס הוא פרח. ראינו את השינוי מהיציאה הראשונה, הוא היה מאושר והרגיש טוב עם עצמו", נזכרת אמו. עם פרופיל 72, הוא שובץ למסלול חילוץ והצלה בפיקוד העורף, מסלול שוויוני בו מצא את מקומו. למרות שלא רצה בתחילה, הוא נשלח למחלקה פיקודית, התאהב בתפקיד ושאף לצאת לקורס מ"כים. לאחר שלא הצליח לעבור את בוחן הכושר בגלל בעיות גב, חיפש מקום אחר להתקדם בו. ההזדמנות הגיעה בבסיס ההכשרות בזיקים, שם נבחר מתוך עשרה מועמדים לתפקיד בחפ"ק המ"פ.

בבא"ח זיקים, שהיה עבורו מקום פסטורלי ומוקף חברים, הוא מצא את ייעודו. כנהג מבצעי, הוא הפך לדמות משמעותית עבור הטירונים. "הוא היה הפסיכולוג שלהם," מספרת אור-לי. "גילינו אחרי שנפל שהיה לו ספסל בפלוגה שהוא צבע בעצמו, שם היה יושב עם הטירונים, הם היו שופכים בפניו את ליבם והוא היה מכניס להם מוטיבציה".

הקרב ההירואי ב-7 באוקטובר בבוקר שמחת תורה, הטירונים והסגל בזיקים התעוררו לקול אזעקות "צבע אדום". עומרי והמפקדים הבינו מהר מאוד שלא מדובר בירי טילים בלבד. המ"פ הורה לסגל להחליף את הטירונים בעמדות השמירה. עומרי אבטח את הטירוניות במיגונית, וכשהקשר בבסיס נפל, הם עברו לתקשר בוואטסאפ.

כשהגיעה קריאה לתגבור נוסף בעמדות, נועה זאבי, סמלת וחברתו לסגל של עומרי, אמרה שהיא יוצאת. "הוא אמר לה 'אני', הם עשו הגרלה והיא ניצחה," משחזרת אור-לי. כשנועה יצאה אל שדה פתוח החשוף לאש, היא נתקפה פחד. עומרי עודד אותה, דרך את נשקו ויצא אחריה לחפות עליה. שניות לאחר מכן, היא חטפה כדור ונפלה. באומץ בלתי נתפס, עומרי רץ אל תוך התופת, הרים אותה וסחב אותה לעמדה, כשהוא מחפה על פינויה ועל פינוי פצועה נוספת.

כשהגיע לעמדה והיו שם כבר 3 חיילים הוא לא נשאר בעמדה המוגנת. הוא איגף אותה, התמקם למטה, ומשם ניהל את קרב חייו. העדויות מהוואטסאפ מראות בקשות נואשות לתגבורת, אך איש לא יכול היה להגיע. ליד גופתו נמצאה תחמושת רבה, עדות לכך שנלחם במחבלים רבים שניסו לפגוע בו שוב ושוב. בקרב הקשה נהרגו שבעה מפקדים ולוחמים, ביניהם עומרי, המ"פ והסמ"פ. בגופם הם הצילו את חייהם של 100 טירונים ו-30 אזרחים, מנעו טבח והבטיחו שבסיס זיקים יהיה היחיד בעוטף שלא נכבש.

היא בקשה לציין את.שמות כל הנופלים:

רס״ן אדיר עבודי

סרן אור מוזס

סגן ינאי קמינקא

סגן אדר בן סימון

סמר עומרי ניב פיירשטין

סמל עדן אלון לוי

טירון נריה אהרון נגרי

להמשיך את דרכו 

"מדהים לראות כמה הם שמרו אחד על השני. הם יכלו לסגת, הם היו ילדים, אבל הם הבינו שהם צריכים להיות החומה", אומרת אור-לי. מאז נפילתו, המשפחה עוסקת בהנצחתו ובהפצת האור שלו. אור-לי מעבירה עשרות הרצאות בבתי ספר ויחידות צבאיות, אולם הספורט בתיכון קלעי נקרא על שמו, שבט הצופים הקים גדוד לזכרו, וקבוצת הכדורסל בה שיחק נקראת "הפועל גבעתיים עומרי". אחותו האמצעית, מאיה, התגייסה לאותה חטיבה ומשרתת היום כמדריכת חילוץ והצלה בבא"ח זיקים. "היא ממשיכת דרכו, וזו סגירת מעגל", אומרת אמם. סיפורו של הנער שהפך ל"דגם משופר" של עצמו בצבא, שהצחיק את כולם בארוחת החג בערב שלפני, ושהקריב את חייו למען חבריו ומולדתו, הפך לסמל של גבורה, חברות ואהבה אינסופית.

היום, יום שישי, מציינת מדינת ישראל 700 ימים מאז מתקפת הטרור של השבעה באוקטובר, כאשר 48 חטופים עדיין מוחזקים בשבי החמאס. ברחבי הארץ נערכים אירועי מחאה וציוני דרך כואבים, וגם ברמת גן, במטה משפחות החטופים, מתקשים לעכל את המספר הבלתי נתפס. "אנחנו אומרים את זה כל 100 ימים, וכמו בכל יום, פשוט לא יתכן איך עברו כבר כל כך הרבה ימים והגענו ליום ה-700", אומרת יעל פישלר, ראשת המטה המקומי, בשיחה כואבת.

פישלר מתארת את התחושות המלוות את הפעילים והמשפחות עם התארכות המלחמה: "האופטימיות שהייתה פעם, עברה. אבל אנחנו לא מרימים ידיים ולא נרים ידיים עד הרגע האחרון".

לקראת הסופ"ש, ההתארגנות בקבוצות הוואטסאפּ של המטה נמצאת בשיאה, והמסר החד משמעי הוא לא להישאר בבית. "אנחנו קוראים לכולם לקחת חלק, לצאת מהבתים ולא לתת למצב הזה להתנרמל", מדגישה פישלר. "הדבר הכי חשוב הוא שמי שיכול, ייסע לתמוך במשפחות באירועים שיתקיימו בירושלים".

פישלר קוראת לתושבים לעקוב אחר הפרסומים בקבוצות המטה ולהצטרף. "צריך להראות נוכחות, להראות שלא שכחנו אותם", היא מסכמת. "הם צריכים לחזור, וזה פשוט מטורף שהם עדיין לא חזרו הביתה".

ביום רביעי הקרוב, 20.8, בשעה 20:00, יארח בר "מוזה" (חיבת ציון 16, רמת גן) את עזרא נגר, אביו של תומר ז"ל. בערב מיוחד זה, ישתף עזרא את הקהל בסיפורו של בנו, בדרך שעבר ובקרב האחרון והמיתולוגי שלו. הכניסה בעלות 45 ש"ח, וכל משתתף יקבל שליש כוס בירה "תומר", שנוצרה לזכרו.

מהילד המפונק ללוחם נחוש

תומר נגר ז"ל, שנולד ב-13.12.02, היה בן הזקונים של חנה ועזרא, אח קטן לשני אחים ביולוגיים ושני ילדי אומנה. הוא גדל כילד "המפונק" של הבית, ובעוד כל הגברים במשפחתו שירתו בגולני, הוא חלם בכלל על 8200. המהפך הגיע בין כיתות ז' ל-ח'. תומר החליט שהוא רוצה שירות קרבי ומשמעותי, והחל במסע אימונים מפרך: ארבע פעמים בשבוע היה קם ב-5 בבוקר, מתאמן בריצה בחולות עם תיק עמוס אבנים, ומשם ממשיך לבית הספר.

נחישותו לא ידעה גבולות. על אף לקויות הקשב והריכוז, הוא טיפס מהקבצה ג' להקבצה א' במתמטיקה בעזרת התמדה ועבודה קשה. הוא חזר לצופים והפך למדריך נערץ, והחל לקרוא בשקיקה ספרי קומיקס וספרי מורשת על גיבורי ישראל. "שום דבר לא עצר בעדו", מספרים הוריו, "את הסיפור הזה אנחנו מעבירים היום לבני נוער כדי להראות שהכל אפשרי".

לפני גיוסו, יצא לשנת שירות במועדון "החממה" בבת ים, שם עבד עם נוער בסיכון. שנה זו, שהחלה באכזבה, הפכה למשמעותית בחייו. הוא הציל חייל, היום מ"כ מצטיין בצנחנים, מחיי פשע, והעניק תקווה לנערה שהייתה שרויה בדיכאון ובסכנה אובדנית. "אם לא הייתי פוגש את תומר, כנראה הייתי היום עבריין", סיפר אותו חייל למשפחה. לזכרו, הוקם פרויקט "הדרך של תומר", המעודד נוער אתיופי לגיוס משמעותי.

42 דקות של גבורה 

לאחר שנת השירות, התגייס תומר לגולני, לגדוד 51 בו שירת סבו, והפך לנגביסט מומחה. בבוקר שמחת תורה, 6 באוקטובר 2023, הוא התנדב לעלות לשמירה מוקדמת. ב-06:30, עם תחילת מתקפת הפצמ"רים, מצא עצמו תומר לבדו בעמדת שמירה מוגבהת וחשופה במוצב כיסופים.

במשך 42 דקות, ניהל תומר קרב גבורה עילאי. הוא חיסל שש חוליות מחבלים בזו אחר זו, ירה 675 כדורים, ודיווח בקור רוח בקשר על מחבלים במדי צה"ל. בזמן שחבריו למיגונית נשלחו להגן על הקיבוץ וחלקם נפלו, תומר היווה את קו ההגנה האחרון על המוצב ומנע בגופו חדירה רחבה יותר לקיבוץ. כשנגמרה לו התחמושת, הוא לא נסוג. כשהגיעו לוחמי אגוז למקום בשעות הצהריים, הם מצאו אותו בעמדה, עם חיוך על פניו. שעונו החכם הראה שהדופק שלו כלל לא עלה במהלך הקרב. כל נחישותו ועוצמתו התנקזו לאותו קרב הירואי, כשהיה בסך הכל 10 חודשים בצבא.

מורשת של בירה ונתינה

מתוך השבר, צמחה מורשת מפוארת. חודש לאחר נפילתו, הציעה אחותו לייצר בירה על שמו, משקה שתומר אהב. מה שהחל בייצור של 240 בקבוקים, הפך למיזם ארצי. "בירה תומר" מיוצרת היום במבשלת שריגים בארבעה טעמים, כולל "חיטה 675" לזכר מספר הכדורים שירה.

כל ההכנסות מהמיזם מועברות לתרומות המשקפות את רוחו של תומר: סימולטורי טיסה לפנימיות, משקפי VR להקלה על טיפולים לילדים בבתי חולים, הקמת "חדר החלומות של תומר" בבית ספר בבת ים בו התנדב בשנת שירות, שיפוץ מרפסת לנוער ב"חממה", ותרומת בירות לחיילים פצועים. המיזם אף מסייע להלומי קרב שמתנדבים בדוכנים ומספרים דרכו את סיפורם.

מורשתו של תומר נלמדת היום בצה"ל, אומנים מזכירים את שמו, והוריו ממשיכים להפיץ את סיפורו, בתקווה שיהווה השראה לדורות הבאים.

לטקס מצטייני המילואים של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שנערך לפני שלושה שבועות, נבחרה גם אוראל זמיר, רס"ר במיל' מרמת גן, ששירתה באחד התפקידים היותר מורכבים בעורף במערכה האחרונה.

זמיר שהתה בבוקר ה-7.10 יחד עם משפחתה של בעלה, האוראל השני (בעלה של זמיר הוא אוראל עובדיה המשרת איתה במילואים), במתחם צימרים בצפון, כשהבלאגן התחיל:

"קמתי מוקדם בבוקר ללמוד כי היה לי מבחן ביום שני, ורציתי ליהנות עם המשפחה. פתאום אני מסתכלת בטלפון וכל היום מלא אזעקות ברמת גן וברעננה (אוראל מגיעה במקור מרעננה). אמרתי לעצמי, מישהו לחץ על הכפתורים הלא נכונים", מספרת זמיר שכבר בצהריים של אותו היום הגיע להתגייס למילואים כרמ"ד פרט לפצוע בתל השומר. משמעות התפקיד הוא קשר בין הפצועים לבין הגופים השונים. וזמיר, יש לציין, שירתה בתפקיד גם במערכות הקודמות, אבל שום דבר לא הכין אותה לאלפים שהציפו את תל השומר ב-7.10.

"בצוות שלנו כולם מכירים את כולם. התאמנו ביחד, עברנו ביחד את צוק איתן, אז זה כמו משפחה כזאתי גדולה", מספרת זמיר ומוסיפה. "בימים הראשונים ישר כולנו אמרנו 'וואו, הדבר הזה גורם לצוק איתן להיראות צוקון'. עשינו תרגילים במהלך השנים ותרחישים. אבל אפילו במחשבות הכי פרועות שלנו, ואם תכפיל ב-4 לא היינו מגיעים לשביעי אוקטובר".

תחזירי אותי לבוקר ה-7.10.

"אז ככה, המשפחה של בעלי שהם שורשיים מרמת גן (משפחות עובדיה ונחמיאס) התחילו להתקשר אלינו. סבתא שלו יושבת מול הטלוויזיה ואומרת לי 'משהו קורה', אז אני אומרת לה 'בחייאת מירנה, מה כבר קרה', והיא אומרת לי 'יש מלא אזעקות'. אז אמרתי לה 'בסדר, רק אזעקות' נו מה. היא אומרת לי 'הם באים בטנדר לכבוש אותנו', ואני אומרת לה 'אין מצב זה לא תרחיש הגיוני'. אבל אז אני פותחת טלוויזיה, ואני מבינה שהיא לא הוזה. משהו באמת קורה פה.

"הערתי את בעלי ואת המשפחה. אמרנו? אוקיי, אנחנו חוזרים למרכז כי משהו פה קורה. תוך כדי אני כבר מדברת ככה מתחילה להרים טלפונים למפקדות שלי שאני מכירה אותן הרי שנים, והן אמרו מי שיכול, שיגיע. בשעה 5 בערב כבר הייתי על מדים.

"הגעתי לענף פצועי ונכי צה"ל. אמרו לי קחי טלפון, תפתחי טלפון, תפתחי אקסל ותתחילי לדבר עם בתי החולים. תתחילי לרשום מי הגיע, כדי שנבין מי נגד מי".

כמה שמות. זה כמו פיצוץ קוגניטיבי. איך בכלל מתמודדים עם זה?

"תחשוב על זה גם שהיום אנחנו יודעים להגיד שהמון אנשים כמוני, עוד לפני שאמרו להם, באו לקחו מדים עוד לפני שבכלל הגיעו צווים, חלק מהאנשים האלה כבר נפצעו והגיעו לבית חולים. אבל הם בעצם אנשי מילואים ששמו אותם במערכת כאזרחים, אבל אני בתור הצבא רוצה לתת להם את הזכויות שלהם, רוצה לעזור להם? צריך לאתר את אותם אנשים. אז קציני נפגעים בבתי החולים עשו גם עבודה כזו. להכיר כל אחד, מאיפה הוא הגיע, מי מנובה ומי מהבסיסים, את מי מחיילים?

"הייתה פה עבודה מטורפת של מערך הנפגעים. ואני אפילו לא מתייחסת לענף השני של המשפחות השכולות, שעושה עבודת קודש בפני עצמה".

ועכשיו קיבלת אות מצטיינת רמטכ"ל. מה בדיוק עשית בזמן מאז שעבר מאז ה-7.10.

"אני בעצם הייתי אחראית על כל הקשר בין קציני הנפגעים לבין יתר הצבא. וזה כולל כל מיני עמותות וגורמים מן החוץ, כמו משרד הביטחון וביטוח לאומי כדי לתת לפצועים את כל המעטפת שהם זקוקים לה. מאישורים של סיוע כלכלי, כולל להביא הורים ארצה. תוו מתנה לפעם הראשונה שמגיעים לבית חולים. כסף זמין. כי פתאום יש הורים מהצפון שהילד שלהם פונה לסורוקה.

"שינינו המון פקודות בכל מה שקשור לאובדן שכר, אובדן ימי עבודה של הורים. אז כנראה ראו את העבודה הקשה. חשוב לציין, כמוני יש המון. בסופו של דבר מערך הנפגעים בנוי על אנשים שפשוט באים. ראו את זה במלחמה, מגיעים מכל קצוות תבל. ברגע שאנשים הבינו מה קורה, הם אמרו 'זה בית החולים שלי, פה התאמנתי' שמו מדים לפני שבכלל יצאו צווים. התחלנו לאסוף שמות, ובאמת להבין מי נגד מי.

"וכאן מתחילה העבודה שלי. הפרט ומעטפת הפצוע. כי מעבר לפן הרפואי שלו דואג ר"מ 2, יש פה משפחה, שצריך לדאוג לה לאוכל. יש אחים שפתאום פוגשים את אח שלהם בלי יד ובלי רגל. הם צריכים טיפול פסיכולוגי. יש פה הורים שיושבים ליד המיטה של הבן שלהם חצי שנה. מישהו צריך לדאוג לאובדן ימי עבודה, משכורות, בשביל שהבית לא יקרוס. היינו 8 אנשים שמטפלים בכל הסיפור הזה".

מה שאנחנו עדים עליו מה-7.10 זה כמו מלחמת יום כיפורים על ספידים. איך מתמודדים עם זה בכלל? ברמה הנפשית.

"איך מתמודדים עם זה? בתוך החמ"ל ובמחלקת נפגעים יש מעטפת מאוד גדולה של אנשי חוסן שהם בעצם פסיכולוגים ומסתובבים בינינו, והם מסתובבים בבתי חולים ומדברים עם הצוותים ובעצם תומכים גם את זה עושים לנו. מתחילת המלחמה היו עושים לנו כל מיני קבוצות ושיחות אחד על אחד, באמת לעבד קצת מה שאנחנו רואים וחשים".

גם בעלך אוראל השני, משרת באותה היחידה, לא?

"כן, וברמה האישית, בעלי נמצא באותו חמ"ל ביחד איתי. אז זה ככה משהו שקל. וה-7.10 בעצם גרם לי להבין שאני רוצה להגדיל את המשפחה, ואני רוצה סוג להחזיר להם, שאנחנו צריכים להגדיל את עצמנו שוב. אנחנו יותר חזקים מזה. לא יודעת אם זה המינוח הנכון. אבל זו בעצם המחשבה שהביאה אותי להחליט להיכנס להריון, ובעצם כל המילואים האלה הייתי. הייתי גם בהריון, ילדתי ב-24 ליולי. זה ממש אני והמלחמה ביחד הקידמנו בחודשים".

כל האובדן הזה משפיע.

"זה מאוד משפיע זה. אין דרך אחרת להגיד את זה בסוף. גם אני וגם בעלי אתה יודע, בהתחלה אמרנו לעצמנו זה עוד לא הזמן. הוא סטודנט, כמעט מסיים  משפטים. אני סטודנטית לתואר שני, אמרנו רגע, נסיים קצת את הלימודים. נראה מה הלאה והשביעי פשוט טרף גם לנו את כל הקלפים".

בעצם שמת את החיים בפאוזה ועברת למדים, לא?

"כן, אני מנהלת משאבי אנוש במקצוע שלי ואני סטודנטית לתואר שני במשפטים ללא משפטנים בבר אילן. התואר קצת הפסיק. ביחד עם המילואים, המלחמה וההריון, זה כבר היה קצת יותר מדי".

ומה עם בעלך בתחילת המלחמה?

"בעלי היה עדיין בפטור ממילואים. הוא עובד בגורניצקי משרד עורכי דין והם שלחו את העובדים לכל מיני התנדבויות. אז הוא עזר לחקלאים, וכל הזמן שאל אותי מתי מגייסים עוד אנשים כי הוא רוצה לחזור למערך הנפגעים. שם גם אנחנו הכרנו. וככה בעצם החמ"ל גדל. הוא עדיין במילואים. זה לא הולך להיגמר בקרוב, לא נראה ככה.

"וגם אני כבר מריצה בראש איפה אני שמה את הטיי הבן שלנו לפחות ל-2-3 בשבוע כי אני התחייבתי בתחילת המלחמה לחזור עם אחרון הפצועים. ונכון, לא ציפיתי למלחמה כל כך ארוכה ועם כל כך הרבה פצועים, אני לא חושבת שמישהו ציפה לזה".

היה איזה אירוע שאת זוכרת במיוחד מהשנה האחרונה?

"בלי להגיד שמות, הייתה חיילת שהגיעה ב-7.10 ולא זיהו אותה בכלל, ותוך כדי חופשת הלידה קיבלתי ידיעה על זה שהיא שוחררה מבית החולים. כשהיא הולכת ומדברת. וזה קרה עם הרבה חיילים. קשה לי לזכור את כל הפצועים, להגיד את האמת. אבל יש חיילים שהשם שלהם תופס אותך, אם בגלל הפציעה או משהו אחר. יש חיילים שכבר לא זיהו אותם ואמרו למשפחות להיפרד, ופתאום אתה הולך למחלקת הסיכום, אני נכנסת לחדר, והאבא אומר לי, ראית הוא חזר ללכת, ראית? הוא מדבר".