יום שישי , אוקטובר 30 2020
ראשי / טור קורונה: החיים תמיד ימצאו דרך להמשיך

טור קורונה: החיים תמיד ימצאו דרך להמשיך

סער ורדי נקלע לרחוב ביאליק ברמת גן והגיע למסקנה שאנשים פשוט התגעגעו לאנשים, לחציית מעבר החצייה כשהם מוקפים בזרים, לחילוץ העצמות עם הכלב או התינוק ולא רק עד 100 מטר

אנשים מטיילים בכיכר אורדע ברמת גן. צילום: סער ורדי
אנשים מטיילים בכיכר אורדע ברמת גן. צילום: סער ורדי

"אם יש דבר אחד שההיסטוריה של האבולוציה לימדה אותנו, זה שלא ניתן לתחום את החיים. החיים משתחררים מכל הכבלים, הם מתרחבים לטריטוריות חדשות ופורצים מחסומים בצורה כואבת ולעתים אף מסוכנת, אבל זה מה שיש… החיים מוצאים דרך להמשיך".


  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של רמת גן ניוז

  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "רמת גן" info@rgg-news.co.il


את הציטוט הזה (שאותו תרגמתי מאנגלית לעברית), אמר ד"ר איאן מלקולם, דמות בדיונית בגילומו של ג'ף גולדבלום "בפארק היורה" הראשון משנת 1993.

text_content

"החיים מוצאים תמיד את הדרך", הוא אמר אז למיליוני צופים משתאים. ד"ר מלקולם התכוון כמובן לדינוזאורים שקמו לתחייה בתנאי מעבדה לאחר עשרות מיליוני שנים אבל את הקונספט הזה, של חיים שמוצאים דרך לפרוץ קדימה למרות הכל, אפשר ליישם לכל מצב נתון. מנותק מההקשר הנרטיבי והבדיוני שלו, הוא גם מתלבש בול, אבל בול, על מה שקורה היום ברחובות רבים ברחבי הארץ.

אחרי חודש וחצי של הסגר כפוי בתנאים כאלה ואחרים, החיים מצאו דרך לפרוץ קדימה. הרגשתי את זה היטב כשהחלטתי לאסוף משהו ברגל במרחק של כמה רחובות ממקום העבודה שלי ברמת-גן. נכנסתי לרחוב ביאליק והחיים פעפעו שם בלי הכרה.

במשך שבע שנים וחצי כתבתי וערכתי במקומונים שהופצו בכל רחבי גוש דן ושנה שימשתי כדובר עיריית רמת-גן. ככה שאת רחוב ביאליק, על כל הקסם והעומס האנושי שבו, יצא לי לחוות היטב בלא מעט הזדמנויות. אבל מעולם, בכל השנים שחלפו מאז דרכה שם כף רגלי לראשונה, לא ראיתי את הרחוב הומה כמו היום. לרגע זה הרגיש לי שאנשים רק חיכו לאות שיאפשר להם לגדוש בהמוניהם שוב את הרחובות. אחר כך חשבתי שאנשים ממהרים לפצות את עצמם על חודש ומשהו בלי שופינג מכל סוג שהוא (לא, רכישת חטיפי בריאות מתמרים אורגניות בסופר פארם זה לא שופינג).

זה לא משנה לאנשים האלה אם הם בחל"ת או אם הם עובדים חיוניים. אנשים התגעגעו לצלילי הקופה הרושמת, לגיהוץ הכרטיס. אנשים התגעגעו להסתובב בחנויות ולבחון את הסחורה. וכך יצא שכל חנות אפשרית בביאליק, מקאסטרו ופורת ספרים, עד חנות הצעצועים הפינתית בלי השם, נו זו שקיימת כבר כמה עשרות שנים ונראית כאילו קפאה בזמן אבל תמיד מרגש להיכנס אליה, כולן ללא יוצא מהכלל עשו היום קופה. והספרים בדרך לביאליק ובחזרה בכלל נראו לי באקסטזה.

יכול להיות שאנשים פשוט התגעגעו לאנשים. לחציית מעבר החצייה כשהם מוקפים בזרים, לחילוץ העצמות עם הכלב או התינוק ולא רק עד 100 מטר ולמפגשים אקראיים עם שכנים וחברים.

אני לא יודע מה היה הקש ששבר את גב הגמל. התנועה הזו של המון אדם ששועט לעבר החופש שלו, שמאס להיות כלוא בכלוב הורגשה היטב כבר מאמצע שבוע שעבר, כשנקלעתי במפתיע לפקקון ראשון, לראשונה מזה קרוב לחודשיים. אולי זה היה חוסר הצדק האינהרנטי של שחרור איקאה בזמן שמשפחות שכולות לא יכולות להתייחד עם זכר יקיריהן בבית העלמין.

אולי חוסר הדוגמה האישית שהפגינו אנשים כאלה ואחרים ששברו את המורל של מי שהקפידו באדיקות על כל הנחייה. ואולי, אולי זו הייתה ההבנה שהמימדים מהם חששנו לא מתרחשים לפי שעה, ושאם כולנו נלבש מסיכה, נקפיד על ריחוק חברתי ונקפיד על היגיינה בסיסית, הנתונים ימשיכו להיראות מעודדים. באמת שמתי לב שגם כשיש המוני אנשים בחוץ, רובם עטו מסכות על הפנים (ואלו שלא, הלכו איתן על הצוואר – ללא ספק הצעקה האחרונה, אבל גם כזו שמאפשרת לבישה מהירה בעת הצורך). בחנויות מקפידים הקפדה יתרה על כמות האנשים שיכולים להיות בפנים בכל רגע נתון, וגם אם נוצר תור מחוץ לחנות, אנשים מעצמם יסתדרו כך שייווצר מרווח בטוח בין אדם לאדם. כי משהו בהנחיות של משרד הבריאות חלחל אליהם באופן לא-מודע.

את תוצאות הניסוי הזה נראה בעוד שבועיים. לי אישית יש תחושת בטן טובה, אבל אני לא רוצה לפתוח פה. קודם כשהלכתי ברחוב שמתי לב שגם אני התגעגעתי להמולת הרחוב, לצלילי שיחות סרק, כלבים נובחים ולרכבים הנוסעים. התגעגעתי לקולות של עבודות בנייה, של ציפורים שמצייצות בעוצמה ברקע ותובעות את ליטרת הבשר שלהן. אפילו מצאתי את עצמי מביט משועשע באישה וגבר רבים על מקום חנייה וחושב לעצמי: יו, איזה חמודים הם.

החיים מוצאים דרך. הם תמיד מוצאים דרך. אנחנו עם צמא חיים במדינה צמאת חיים, באזור צמא חיים שרוצה בכל מאודו לחזור להגדרה שלו לנורמליות. אפילו הקשישים חזרו בהדרגה לכיכר רמב"ם המיתולוגית, חבושים בכל אמצעי המיגון הנחוצים. ולצדם משפחות משפחות, עם ילדים וילדות צוהלים. ואני, במקום טוב באמצע בחתך הגילאים, הרגשתי שאני נסחף בתוך האינרציה האנושית הזו וחייכתי.

לעניות דעתי האישית (זוכרים ששמתי דיסקליימר שההגיגים פה הם שלי ורק שלי, נכון? יופי), בתקופה הקרובה נראה כאן גל גדול, בלתי ניתן לעצירה, של אנרגיות חיוניות מתפרצות שהיו חבויות מאחורי דלתות נעולות, מסכים וזום יותר מדי זמן. ושום קורונה לא תוכל לעצור אותו.

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il

תגובה אחת

  1. מי זה סער ורדו? ולמה הוא מעניין אותנו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך גם:

שלדים בתחנת הדלק. צילום: רמת גן גבעתיים ניוז

שלדים בתחנת הדלק: סרט אימה בצומת אלוף שדה