המבקר: הארייט – הדרך אל החופש

בלילה שבין ראשון לשני (שעון ישראל) ישודר טקס האוסקר ה-92, זה שחותם את שנות ה-2010 וחוגג את ההישגים הקולנועיים הגדולים של שנת 2019. כמו בשנים קודמות, גם הפעם מועמדים לפרסים המרכזיים הרבה מאוד סרטים “עם מסר”, כאלה שבמרכזם ניצבים אנטי-גיבורים (“ג’וקר”), כאלה שמעבירים ביקורת על המבנה החברתי (“פרזיטים”), וסרטים עם גיבורות נשיות חזקות, שיוצאות נגד הממסד הגברי (“פצצה”).

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הסרט “הארייט – הדרך אל החופש”, שעלה לאקרנים בישראל בשבוע שעבר ומועמד לשני פסלוני אוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר (סינתיה אריבו) והשיר הטוב ביותר, עונה על כמה וכמה קריטריונים שסרט צריך להכיל היום כדי לזכות במועמדויות לפסלון הנכסף: הוא מספר סיפור היסטורי שמבוסס על מקרה אמיתי (צ’ק), הוא מציב במרכזו גיבורה נשית שקמה מול המערכת הפטריאכלית (צ’ק), הוא מבוים על ידי אישה (צ’ק) והוא גם בערך הסרט היחיד מקרב המועמדויות השנה שנוגע בתמה המדוברת של זכויות השחורים – נושא שהיה פופולרי במיוחד באקדמיה בעשור החולף, עם סרטים כמו “12 שנים של עבדות”, “ג’אנגו ללא מעצורים”, “אור הירח” ואפילו “הפנתר השחור” ו”תברח” שתקפו את הנושא דרך הפריזמה של סרטי קומיקס ואימה (בהתאמה). כל הסרטים שציינתי היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ושניים מהם גם גרפו את הפרס הגדול (“אור הירח” ו”12 שנים”). עם כזה רקורד מוכח, פלא שהאולפנים מפיקים עוד ועוד כאלה?

מתוך ״הארייט: הדרך לחופש״ באדיבות Tulip Entertainment

“הארייט – הדרך אל החופש” מגולל את סיפורה האמיתי של הארייט טאבמן, שהייתה ממובילות המחתרת החשאית שהבריחה עבדים מהדרום הגזעני של ארה”ב למדינות בצפון ולקנדה, שם הם זכו לזכויות שוות. זהו פרק מרתק בהיסטוריה האמריקאית שהתחולל באמצע המאה ה-19, שנים ספורות לפני שפרצה מלחמת האזרחים, והסרט לוקח על עצמו משימה כבדת משקל לספר כיצד הפכה הארייט טאבמן משפחה חסרת זכויות לאחת הנשים שהגיעו להישגים הצבאיים והאזרחיים הכי גדולים אי פעם.

מתוך ״הארייט: הדרך לחופש״ באדיבות Tulip Entertainment

אלא שאחרי שהתרגלנו לראות את סיפורי העבדות מתוארים בצורה גרפית מאוד או עם אלמנטים של פנטזיה, “הארייט” החדש נוקט גישה פילמאית קצת יותר שמרנית. העלילה מסופרת בצורה די עניינית, תיאורי העבדות נשארים די שטחיים ולא נותנים את האגרוף האמוציונלי בבטן שהורגלנו לראות, ואם להוסיף חטא על פשע – הסרט אפילו חוטא בלא מעט תיאורי קיטש מצד אחד ובאלמנטים נוצריים שאני אישית פחות התחברתי להם מצד אחר.

מה שמאזן את התמונה והופך בכל זאת את הצפייה לכדאית זה הקאסט שלוהק לסרט. בולטים במיוחד לסלי אודום ג’וניור בתפקיד ויליאם סטיל, שעוזר להארייט לצאת מעבדות לחירות ומכיר לה את לחברי המחתרת התת-קרקעית; ג’אנל מוניי (“מאחורי המספרים”) בתפקיד בעלת המסבאה שנותנת להארייט מחסה והופכת לחברתה הטובה, וקלאק פיטרס, שחקן ותיק ומוערך, בתפקיד אבא של הארייט. כל השחקנים מביאים איתם משקל סגולי ורגש אותנטי לסרט. וכמובן שמאפילה מולם כולם סינתיה אריבו בתפקיד הראשי. היא הולכת קילומטרים על גבי קילומטרים בתנאים לא תנאים. היא צועקת, היא כועסת, היא שרה, היא נאבקת על זכויות אחיה השחורים. והכל מנמוך קומתה ועם הרבה עוצמות פנימיות שהיא משדרת כלפי חוץ.

בסוף זה סיפור שטוב שסיפרו אותו בעיתוי הזה ובליהוק הזה. עריכה יותר מהודקת וקצת פחות שמאלץ הוליוודי היו הופכים את זה מסרט טוב לסרט מצוין, אבל גם ככה זה בסדר גמור.

*** כוכבים