יום שני , אוקטובר 26 2020
ראשי / דורות ההמשך מדברים: ורדה שפייזר

דורות ההמשך מדברים: ורדה שפייזר

ורדה שפייזר, פעילה בעמותת דורות ההמשך, בטור מיוחד: בערבי יום השואה שררו עצב ודממה בבית. אסור היה לפתוח רדיו ואמי הלכה לישון מוקדם. הורינו דאגו לכל צרכינו, אך היה נושא אחד שעליו אסור היה לדבר - קורותיהם בתקופת המלחמה

יזכור רמת גן
יזכור רמת גן צילום רג ניוז

הוריי קמילה ואריה גולדשטיין נותרו לבד בעולם, ללא משפחה, אך תאווי חיים.


  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של רמת גן ניוז

  יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "רמת גן" info@rgg-news.co.il


אמי קמילה, שנולדה בשנת 1926 בעיירה קטנה ליד זמושץ, מעולם לא סיפרה את קורותיה במלחמה. רק לאחר מותה למדנו כי שרדה את המחנות אושוויץ, ראוונסברוק וזקסנהואזן ושוחררה לאחר צעדת המוות.

אבי אריה נולד בשנת 1927 בעיירה ווידווה ליד לודז', למשפחה ציונית מסורתית ולו ארבעה אחים. בספטמבר 1939 נעצרו חייו. יחד עם משפחתו גורש לגטו בלחטוב, משם נשלח למחנות פוזנן, מחנות איומים שמהם לא נותרו עדים לספר, חזר לגטו לודז' ומאוחר יותר נשלח עם אביו ואחותו ויטלה לאושוויץ. את אחותו לא ראה עוד. אבי שוחרר, במאי 1945, לאחר צעדת המוות ממחנות לנדסברג קאופרינג. אביו, מרדכי, נרצח 3 שבועות לפני סיום המלחמה.

ב-1948 עלו הוריי ארצה, ולאחר מלחמת העצמאות שבה השתתף אבי כחייל הם נישאו.

אני נולדתי שנה אחר כך, ואחי הצעיר אבנר נולד שמונה שנים אחריי. היינו נרות זיכרון למשפחות הורינו שנספו ועדות לתקומה ולחיים חדשים.

גדלנו במשפחה חמה ואוהבת. הורינו דאגו לכל צרכינו הפיזיים והערכיים בנחישות ובתושייה, אך היה נושא אחד שעליו אסור היה לדבר – קורותיהם בתקופת המלחמה.

לאורך כל ילדותי העסיקה אותי סוגיית העדר קרובי המשפחה. אלבומי התמונות חסרו תמונות ילדות של הוריי או של קרובי משפחה אחרים, היו רק דמויות של אנשים צעירים – הוריי היפים והשזופים ואלה שהכירו במחנות העקורים.

בשל כמיהתי למשפחה נהגתי לאמץ לי "משפחה מורחבת" מבין השכנים והחברים.

אורח חיינו היה חילוני. הוריי שאיבדו את אמונתם באלוהים אי שם באירופה לא פקדו בית כנסת. הם ראו חשיבות רבה בכך שנגדל כ"צברים" וחינכו אותנו לאהוב את הארץ כי אין לנו ארץ אחרת. החל מגיל חמש דיברנו בבית עברית בלבד. אבי היה חוזר משירות המילואים שלו ובפיו מילות השירים העבריים שאותן לימד אותי בשקיקה.

אף על פי כן השואה נכחה בחיינו – המספר על זרועה של אמי, העדר קרובי משפחה, החברים ה"גלותיים" שלהם שדיברו פולנית ויידיש… לא היה לנו ספק – הורינו היו "משם".

בערבי יום השואה שררו עצב ודממה בבית, אסור היה לפתוח רדיו ואמי הלכה לישון מוקדם. אני נהגתי להתגנב למרפסת ולהאזין לתכניות הרדיו בטרנזיסטור ואבי, שהצטרף אליי מדי פעם, התרצה וסיפר לי על השחרור ועל העלייה לארץ.

רק אחרי שאמי נפטרה החל אבי לספר את קורותיו במלחמה ולשמחתי הספיק לתעד בספר את זיכרונותיו ולספר את סיפורו לאלפי חיילים ותלמידים שאותם ליווה במסעות לפולין. אך אני נותרתי עדיין עם שאלות רבות. אני חושבת על משפחתי שנרצחה, על דודיי שנרצחו בחלמנו והם בגילם של נכדיי הקטנים, חושבת על הסבים והסבתות שלא הכרתי…

המפגש עם בני הדור השני, במסגרת עמותת דורות ההמשך, מאפשר לכולנו לחלוק את סיפורנו האישי, הכאב, הגעגוע ואת הכמיהה למשפחות שלא היו לנו.

לפני שש שנים נפטר אבי ומאז אני ממלאה באהבה את המשימה שהפקיד בידי – לספר את סיפורו ולחנך את ילדיי על פי דרכו וערכיו – לקבל כל אדם באשר הוא ולנהוג כלפי הזולת בחמלה.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך גם:

WhatsApp Image 2020-10-22 at 14.57.40

תרומה אקולוגית: גבעתיים תרמה עשרות עצים לנוף הגליל