אור-לי ניב

עד השבעה באוקטובר 2023, לאור-לי ניב היה מוטו חיים ברור, סדור ובלתי מעורער. כאישה חזקה, קצינה בכירה בצה"ל בעברה, אשת עשייה פעלתנית ודמות מוכרת מאוד בזירה הציבורית והמוניציפלית, היא נהגה לשנן אותו בכל הזדמנות: "החיים יפים, ואנחנו האנשים מסבכים אותם".

"כל הזמן אמרתי את זה", משחזרת אור-לי, וקולה מסגיר את התהום שנפערה בין אז להיום. "אני פוגשת המון אנשים, תושבים, קולגות, חברים. כל הזמן. ובכל פעם שמישהו שאל אותי ברחוב או במסדרון מה שלומי? מה נשמע? או איך אני מרגישה? תמיד, בלי לחשוב פעמיים, עניתי שהכל טוב. ובאמת התכוונתי לזה. בסך הכל היה מצוין. החיים היו יפים, המשפחה הייתה שלמה, העבודה, הקריירה, ההישגים. באמת שלא היו לי שום תלונות".

ואז הגיעה השבת ההיא, שטרפה את הקלפים והפכה את עולמה על פיו. בנה הבכור, סמ"ר עומרי ניב פיירשטין ז"ל, לוחם חילוץ והצלה, נפל בקרב הגבורה ההיסטורי על בסיס הטירונים בזיקים. הוא היה רק בן 20 בנופלו.

"ב- 7 באוקטובר בשעה 6:55 עומרי שלח הודעת וואטסאפ ושאל, 'מה אתכן?'. כתבתי לו, 'טירוף, פתחנו מקלטים, ומה אתכם?' הוא כתב לי, 'הקפיצו אותנו מהמיטה ואנחנו במיגונית'. בשעה 7:18 כתבתי לו, 'עושה רושם שההתקפה מתוכננת היטב, כנראה חדר מחבל', הוא אענה לי: "הבנתי". ומאז נעלמו עקבותיו. במקביל הוא התכתב עם אמא מיכלי וכתב, 'אמא, יש כאן אווירת מלחמה, רסיסים עפים מעלינו'. למיקה אחותו הקטנה הוא כתב 'הכל בסדר'. וזהו. בשעה 8:30 יצאתי לחמ"ל כחלק מתפקידי כמנהלת החירום בעיר".

"לא חשבתי ולא דאגתי, כלום. בתקשורת לא דיברו על זיקים ומבחינתי הבסיס היה מקום בטוח. בשעה 10:15 התקשרה חברה טובה של עומרי ושאלה אם שמעתי ממנו. שאלתי, 'למה את שואלת?', והיא בכתה ואמרה, 'אני דואגת'. למרות שהשיחה הטרידה אותי המשכתי לעבוד על אוטומט. חברים מפיקוד העורף שאיתם יצרתי קשר התחמקו ממני. ביקשתי שיבדקו ויחזרו אליי. בשעה 16:00 אחד מהם השאיר לי הודעה, 'הלחימה בזיקים נמשכת, כשאפשר יהיה לשחרר פרטים אתקשר, בינתיים תנשמי, הכל בסדר'. באותו רגע הדם אזל מגופי. אמרתי לעצמי, משהו קרה לעומרי. בשעה 21:10 לקחו אותי מהחמ"ל לחדר אחר וכשהדלת נפתחה ראיתי את קצין הנפגעים. העולם חרב. צרחתי, 'לא, אל תגיד לי כלום, אני לא רוצה לשמוע, אל תדבר, אל תגיד'. אבל הוא היה חייב. כששמעתי את המילים 'עומרי נהרג' איבדתי שליטה באופן טוטאלי".

מה את עונה ששואלים מה שלומך?

"היום, כששואלים אותי מה שלומי, אני פשוט לא יכולה לענות", היא אומרת בגילוי לב נדיר. "אני בן אדם מאוד אותנטי, אין בי טיפה של זיוף ואני לא מסוגלת לייפות דברים או להעמיד פנים. אז אני פשוט מתחמקת מהשאלה. אני לא עונה עליה או שעונה בשאלה חזרה. וכשאני נזכרת במוטו ההוא, שהחיים יפים ואנחנו מסבכים אותם – אני מבינה כמה הוא כבר ממש לא נכון בעיניי. החיים מורכבים להחריד, הם קשים, ובעיקר אין לנו שום שליטה על שום דבר. שבעה באוקטובר הוא היום שמפריד באופן חד, אכזרי ומוחלט בין החיים שלפני לבין החיים שאחרי. החיים היום לא דומים למה שהיה בכלום. שום דבר לא נשאר כפי שהיה".

הבבואה שנעלמה: כשיחסי הכוחות מתפרקים

הנפילה של עומרי לא הייתה רק אובדן אישי של אם לבנה; היא טלטלה את המערך המשפחתי כולו, מהיסוד. עומרי, מספרת אור-לי, היה עמוד תווך שתפס נפח עצום בבית, במשפחה הגרעינית ובשלוש המשפחות המורחבות המקיפות אותם.

"הייתה לו נוכחות אדירה", היא מתארת בעיניים בורקות. "הוא היה אהוב על כולם באופן בלתי נתפס. לא היה אדם אחד שהכיר אותו ולא מצא איתו חיבור ישיר, עמוק וייחודי. וכשהוא איננו, נפער בור. ריק מאוד משמעותי שמורגש בכל חדר ובכל נשימה".

השינוי הזה חילחל לכל תפקיד ומעמד בתוך המשפחה: "במשפחה הגרעינית שלנו פתאום אין בן בכור. למעשה, אין בן בכלל. אני כבר לא אמא של בן חי ושתי בנות. פתאום מאיה הפכה להיות האחות הגדולה, ומיקה, שהייתה הקטנה, הפכה פתאום לשנייה בסדר המשפחתי, ולא השלישית. כל הדינמיקה והתפקידים השתנו. מיכלי, שהייתה מחוברת אליו סביב עולמות תוכן שלמים שאני פחות התחברתי אליהם, כמו אהבה מטורפת לספורט, איבדה את הפרטנר הכי קרוב שלה. קובי, שהיה יושב איתו שעות על גבי שעות בשיחות נפש עמוקות ומפרק איתו סרטי קולנוע, נותר בלעדיו".

ועבור אור-לי עצמה, החיסרון הוא פיזי וכמעט מוחשי. "כל מי שהכיר אותנו ידע שמרגע שעומרי נולד, הוא היה הבבואה שלי. גם השם שלו, עומרי, החיים שלי. כשהיה ילד קטן הוא היה פשוט קופי שלי מבחינה חיצונית, אבל החיבור העמוק יותר היה פנימי ומנטלי. הוא חשב כמוני, הרגיש כמוני, הגיב כמוני. היינו מחוברים בנימי הנפש. ופתאום אין את זה. הכל השתנה".

פרשת השבוע של ימי שישי: "מחכים למילים האלה"

את הכאב המפלח והבלתי נסבל סירבה אור-לי לכלוא פנימה, אך הדרך שבה בחרה לתעל אותו נולדה מתוך רגע של משבר אישי ופיזי. בימי שגרה, עקב עבודתה התובענית מסביב לשעון, היה לה מנהג קבוע ומקודש: בכל יום שישי בצהריים, אחרי סיום סידורי הבית והקניות, היא הייתה פורשת לשעתיים-שלוש של מנוחה בחדר סגור, לבד עם עצמה.

"ביום שישי הראשון אחרי שהוא נהרג, עוד לפני שסיימנו את השבעה, הגיעו שעות הצהריים", היא נזכרת. "הייתי מרוסקת, אבל לא היה שום סיכוי שאצליח לעצום עין. מי יכול לישון בכלל? לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז התיישבתי מול המקלדת ופשוט כתבתי לו מכתב".

המכתב הזה הפך לפוסט, והפוסט הפך למסורת שבועית בלתי נתפסת בהיקפה. כבר למעלה משלוש שנים, שבוע אחר שבוע, במשך מעל 150 שבועות ברציפות, אור-לי מתיישבת בכל יום שישי אחר הצהריים, מסתגרת בחדרה, וכותבת לעומרי.

"זה הפך להיות הזמן שלנו, שלי איתו, ואף אחד לא מעז להפריע", היא מספרת. "הבנות, מיכל, החברים, כולם יודעים שבשעות האלה אור-לי לא עונה לטלפונים. זה הזמן שאני מעלה את הפוסט, ואז יושבת שעתיים-שלוש ופשוט קוראת תגובות, מתחברת ומדברת איתו".

הפוסטים השבועיים של ניב הפכו לתופעה ברשתות החברתיות, עם אלפי עוקבים, תגובות ושיתופים. עבור רבים, הטקסטים הללו הפכו למעין עוגן שבועי. "לפני יותר משנה מישהו כתב לי: 'את יודעת שהפוסטים שלך הם כמו פרשת השבוע שלי?'", היא אומרת בהתרגשות. "וזה נכון. כי תמיד שאלתי את עצמי איך רבנים בצבא קושרים את פרשת השבוע למשהו שקורה באותו רגע בחדשות. וזה בדיוק מה שקורה לי בכתיבה: יש איזה אירוע עכשווי, זיכרון שעולה, ומתוכו נבנה הגשר שמחבר אותי לעומרי".

האחריות שהתפתחה סביב הפוסטים מפתיעה אותה בכל פעם מחדש. "אנשים ממש מחכים לזה", היא מחייכת חיוך מהוסס. "אם השעה ארבע וחצי ועוד לא העליתי, מתחילות לזרום הודעות: 'אור-לי, הכל בסדר? מה קורה? איפה הפוסט?'. לפני כמה שבועות הייתי גמורה מעייפות ונרדמתי. התעוררתי בחמש ועשרים ומצאתי הודעה מודאגת מאחותי. אמרתי לה שהטקסט מוכן ופשוט נרדמתי, והיא נשמה לרווחה. החרדה הכי גדולה שלי היא שמתישהו יגמרו לי הנושאים, או שאתחיל לחזור על עצמי, למרות שב-150 פוסטים אי אפשר לזכור הכל. אבל הראש שלי פשוט לא מפסיק לעבוד. הוא חושב עליו ומחפש אותו בכל פרט במציאות".

הכתיבה הזו פתחה מעגלים עצומים של שותפות גורל. אנשים שמעולם לא פגשו את עומרי בחייו מרגישים שהם מכירים אותו לעומק. "אתמול שלחה לי הודעה תושבת העיר, מכרה רחוקה, וכתבה לי: 'הייתי עכשיו בבית העלמין, ביקרתי את עומרי, עמדתי ליד הקבר ואמרתי לו: עומרי, אנחנו אמנם לא מכירים, אבל דרך אמא שלך אני מכירה אותך כל כך טוב מאז שנהרגת'. המשפט הזה קרע לי את הלב והרחיב אותו בו-זמנית".

הנהג המבצעי של החפ"ק שהפך ל"מלך הסחנ"שים"

עומרי לא היה קצין ולא ענד דרגות פיקוד. הוא שירת כלוחם וכנהג המבצעי של חפ"ק מפקד הפלוגה, תפקיד המכונה בצבא "ב' קוד". אולם מאחורי ההגדרה הצבאית היבשה הסתתרה אישיות כובשת, שהפכה אותו לדמות המרכזית עבור עשרות טירונים ולוחמות.

"בגלל שהוא לא היה מפקד ישיר, לא היה בינו לבין החיילים דיסטנס", מסבירה אור-לי. "הוא היה הדמות הנגישה, החמה והמנחמת. בבסיס כולם קראו לו 'מלך הסחנ"שים' – שיחות הנפש. היה לו בסיס קבוע, 'ספסל הסחנ"שים'. טירונים וטירוניות היו מחכים בתור כדי לשבת איתו, להדליק סיגריה, לפתוח פחית קולה ולפרוק את הלב. עומרי ידע להקשיב באמת. הוא ראה כל אחד ואחת בגובה העיניים, ומעולם לא השאיר אדם שקוף".

אחד המאפיינים הבולטים באישיותו של עומרי היה היחס המיוחד, המגונן ומלא הכבוד שהעניק לנשים בכלל, וללוחמות ששירתו לצידו בפרט. "הוא היה גבר שמכבד נשים ברמות הכי עמוקות שיש", היא מספרת. "החברות שלו מהפלוגה סיפרו לי אחרי הנפילה שכל אחת ואחת מהן ראתה בו פוטנציאל לבן זוג המושלם. הוא היה גברי מאוד, חזק פיזית, שקט, צנוע בטירוף, ולא דיבר על הדברים האלה בבית. כשהייתי מנסה לחלוב ממנו סיפורים על בנות, הוא היה קוטע אותי מיד: 'אמא, אין סיכוי שאני מדבר איתך על זה, תשכחי מזה'. רק אחרי שהוא נהרג גילינו את עוצמת ההערצה כלפיו".

במכתב פרידה מטלטל שהעבירה למשפחה אחת הלוחמות ששירתה איתו, נכתבו מילים שחקוקות באור-לי לעד: "היית גבר החלומות של כל לוחמת בפלוגה. זה שמגיע ביום ראשון ושואל באמת איך עבר הסופ"ש ומקשיב לתשובה עד הסוף; הגבר החזק שמשרה תחושת ביטחון בלתי ניתנת לערעור, זה שרואה אותך ומבין הכל רק במבט אחד".

שדה התופת של זיקים: ארבע בחירות של גבורה

כמי שגדלה בבית פטריוטי לאב צנחן שהתנדב למילואים עד גיל 55 ולחם בגבעת התחמושת ובשחרור הכותל, וכמי ששירתה בעצמה שנים ארוכות בצה"ל והעבירה אינספור מורשות קרב, אור-לי מודה שהמילה "גיבור" עדיין צורמת באוזניה בהקשר של בנה.

"גדלתי על כך שגיבורים הם אלה שלחמו בששת הימים, ביום כיפור, במלחמת השחרור. המיתוסים של קום המדינה. כשמישהו אומר לי 'עומרי גיבור', קשה לי לתפוס את זה. לקח לי כמעט שנה שלמה של תחקירים, איסוף עדויות וביקורים בשטח כדי להבין את תמונת הקרב המלאה באותו בוקר שחור בבא"ח זיקים. וכשהבנתי אותה – נותרתי המומה לחלוטין".

נקודת המבט הזו התחדדה בשיחה שקיימה לאחרונה עם אחד מחבריו הקרובים של עומרי, שלחם לצידו באותם רגעים גורליים. "הוא ישב אצלנו בסלון ואמר לי משהו שלא עוזב אותי: 'אור-לי, אני כועס על עומרי. כשאני נזכר בזה בא לי להרביץ לו. כי כולנו – כל מי שהיה שם – נקלענו לסיטואציה. המחבלים הפתיעו אותנו כשהיינו בתפקיד כזה או אחר ולא הייתה לנו ברירה. אבל עומרי? עומרי לא נקלע לסיטואציה. עומרי בחר להיכנס אליה, והוא בחר לעשות את זה ארבע פעמים שונות באותו בוקר'".

וכך נראו ארבע הבחירות הגורליות של סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין באותן שעות של גיהינום:

הבחירה הראשונה הייתה להצטייד בנשק, למרות שתפקידו כנהג חפ"ק לא חייב אותו בכך, ולהתייצב מיד בחזית כדי להגן על הטירוניות חסרות הניסיון שהיו בבסיס ולכוון אותן למחסה.

הבחירה השנייה התרחשה כאשר הסמלת נועה זאבי נפצעה בשטח פתוח. השניים ערכו ביניהם הגרלה קצרה מי יוצא ראשון מקו המיגון; נועה זכתה בהגרלה ויצאה, אך בתוך שניות ספורות נורתה ונפלה באמצע שדה חשוף וקלט-אש שנשטף בירי צלפים, רימונים וטילי RPG. עומרי לא היסס לרגע: שנייה אחת בלבד לאחר שראה אותה נופלת, זינק אל תוך התופת, תחת אש תופת חסרת מעצורים, הרים אותה בזרועותיו וחילץ אותה למקום מובטח, תוך שהוא משגר הודעת חירום בקשר: "זאבי נפגעה, דחוף אלונקה".

הבחירה השלישית הייתה מול רון, לוחמת נוספת שירדה מעמדת הלחימה כשהיא פצועה, מדממת מראשה והלומה. היא פנתה לעומרי בייאוש ואמרה לו שאינה מסוגלת להמשיך להילחם. עומרי הניח יד בוטחת על כתפה, הרגיע אותה במילים חמות, ואמר לה בביטחון מוחלט: "את לוחמת מצוינת וקצינה מעולה. עכשיו טוסי למיגונית, אני מחפה עלייך!". הוא פתח באש רתק מסיבית כדי לאפשר לה להגיע לחוף מבטחים.

בשלב זה, אומרת אור-לי, כל אדם סביר היה עוצר. הוא הציל שתי לוחמות, מילא את תפקידו מעל ומעבר, ויכול היה לחזור למיגונית מבלי שאיש יבוא אליו בטענות. אבל אז הגיעה הבחירה הרביעית: עומרי החליט לעלות לעמדת הירי כדי לתגבר את הלוחמים שהגנו על הבסיס. כשהגיע לעמדה והבין כי המבנה הפיזי שלה אינו מאפשר לראות את המחבלים המסתתרים, הוא סירב להישאר מוגן מאחורי הבטון. הוא יצא מהעמדה, ביצע איגוף רגלי משמאל כשהוא חשוף לחלוטין לכדורי האויב, והסתער פנים אל פנים מול המחבלים – עד שנפגע ונהרג במקום.

"כשעמדתי שם, בזיקים, וראיתי את המרחקים בעיניים, קלטתי שאין שם שום מחסה", אומרת אור-לי בקול שבור. "אין עצים, אין קירות, אין כלום. שדה פתוח לגמרי, שכולו מוות. הוא רץ לתוך התופת פעם אחר פעם. זו לא הייתה היקלעות למלכודת,  זו הייתה בחירה מודעת, עמוקה, של מי שסירב לעמוד מנגד כשאחרים בסכנה".

"המדד הוא כמות קפסולות הקפה"

איך ממשיכים לחיות, לקום בבוקר, ולמלא תפקיד ציבורי תובעני לאחר שבר שכזה? עבור אור-לי, התשובה טמונה בעשייה ובחוסר מנוחה מודע.

"אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה איזון", היא מחייכת חיוך מריר. "יש לי נפילות, המון נפילות, בכל יום. אבל הבנתי מהר מאוד שאני חייבת להיות עסוקה. אני עובדת ברציפות מגיל 12, מעולם לא עצרתי, ואם אינני עסוקה – הנפילה הופכת לתהום. מישהי אמרה לי פעם: 'את פנסיונרית של הצבא, למה את עובדת כל כך קשה? לכי תשחי בקאנטרי, תלכי לחוגים'. אבל זו לא אני. אני חייבת לקום בבוקר מתוך ידיעה שאני משפיעה, שאני משמעותית עבור אנשים, בני נוער, תושבים. זה הצינור שמחזיק אותי בחיים. העבודה נותנת לי כוח. העשייה למען הציבור. ובסוף בסוף גם עומרי. הזכרונות ממנו. ההערכה שלו כלפיי כשהיה בחיים. זה נותן לי כוח להמשיך".

העוגן הנוסף שלה הוא הבית, שהפך למוקד עלייה לרגל בלתי פוסק. "אם תשאלי אותי מה המדד לשלוש השנים האחרונות, התשובה היא כמות קפסולות הקפה שקניתי", היא צוחקת. "כמות שלא שתיתי בכל חיי. כמעט בכל ערב הבית מלא באנשים, במשפחה העוטפת, בחברים, גם ותיקים שחזרו, גם חדשים ובעיקר בחברים ובחברות של עומרי מהצבא. הם מגיעים, יושבים שעות ולא רוצים ללכת. רק לפני כמה שבועות הגיעו כל הלוחמות ששירתו איתו לערב המבורגרים אצלנו בסלון. אנחנו חיים אותו בכל שנייה, בכל נשימה".

באחת משיחותיהם האחרונות, שלח לה אחד הלוחמים מהפלוגה הודעה שמסכמת אולי את הכל: "אני צריך להגיד לכם תודה. בכל פעם שאני אצלכם, אני מתמלא כוחות על הזכות שקיבלתי לפגוש בחיי תופעה שנקראת עומרי. ככל שאני מכיר אתכם יותר, אני מבין למה הוא היה כזה מוצלח".

"לא נלחמת משנאה אל מי שלפניך, אלא מאהבה לאלו שמאחוריך", אמרה אחת הלוחמות בהספד על קברו של עומרי "זה היה עומרי במדויק", היא מסכמת, ומבטה מישיר קדימה, צלול וכואב כאחד. "וככה בדיוק אני רוצה שיזכרו אותו. לא כפסל ולא כמיתוס רחוק. אלא כבחור חי, תוסס, שאהב את החיים ונהרג בשיא פריחתו; אדם שראה כל נפש, שפעל מתוך אהבה עצומה לאנשים, ושלעולם – אבל לעולם – לא השאיר אף אדם שקוף מאחור".

אירועי השבת השחורה של ה־7 באוקטובר טלטלו מדינה שלמה, אך עבור ראשי הרשויות המקומיות האתגר היה כפול ומכופל: הנהגה תחת אש ודאגה לביטחון התושבים, לצד התמודדות עם שכול וכאב שפגעו ממש בתוך הבית. בגבעתיים, הגבולות בין האחריות הציבורית לכאב האישי היטשטשו במהירות, כאשר הנהלת העיר נאלצה להתמודד לא רק עם ניהול חירום וזירות נפילה, אלא גם עם אובדן קרוב וכואב בתוך שורותיה.

בראיון מיוחד, משתף ראש העיר ברגעים הבלתי נשכחים מאותם ימים ראשונים, מתאר כיצד הפך המרחב הציבורי בעיר למקום של זיכרון לצד עשייה והתנדבות, ומסביר מדוע דווקא בני הנוער והילדים הם מקור התקווה והכוח הגדול ביותר לעתיד.

היכן תפסה אותך השבת של ה־7 באוקטובר, ומתי הבנת שלא מדובר בסבב הסלמה רגיל אלא במלחמה כוללת?

כמעט מיד הבנו שלא מדובר בעוד סבב הסלמה. נערכנו לאירוע ממושך ולהשפעה משמעותית על שגרת החיים בעיר. ככל שחלפו השעות, ממדי הזוועה הלכו והתבררו, אבל כבר באותן שעות ראשונות המחשבה המרכזית שלי הייתה על תושבות ותושבי גבעתיים: איך שומרים על ביטחונם, ממשיכים לתת להם מענה ומצמצמים ככל האפשר את הפגיעה בשגרת החיים.

מהי התמונה, השיחה או הרגע הראשון מאותו יום שנצרבו בזיכרונך כמנהיג העיר?

הרגע שנצרב בי יותר מכול הוא הבשורה על נפילתו של עומרי ניב פירשטיין, בנה של אור לי ניב, ממלאת מקומי וסגניתי. הייתי בדרכי לזירת נפילה בעיר כשהודיעו לי על כך. חזרתי מיד למרכז ההפעלה כדי להיות לצד אור לי ברגע שבו קיבלה את הבשורה.

אני זוכר את הרגע הזה קודם כל כאדם, ולאו דווקא כראש עיר. אור לי היא חברה ועמיתה קרובה והייתי איתה גם בימים שבאו אחר כך. בתוך יום שבו נדרשנו לקבל החלטות ולדאוג לעיר שלמה, הכאב שלה היה קרוב ואישי כל כך. הפן העירוני והפן האישי התערבבו באופן הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

ברמה האישית והרגשית, מה ה־7 באוקטובר מסמל עבורך היום?

ה-7 באוקטובר הוא כאב לאומי עצום וגם כאב אישי. אני חושב על המשפחות השכולות בעיר ועל כל מי שחייהם השתנו באותו יום. אני חושב הרבה גם על דור העתיד: על הילדים ובני הנוער שגדלים עם הידיעה שדבר כזה קרה, ועל האחריות שלנו כלפיהם. הלקח הכי חשוב עבור כולנו הוא שאסור לנו לשכוח מה קרה ואסור שדבר כזה יקרה שוב. חלק מכך הוא מה שקורה בתוך העם שלנו. אם נהיה מאוחדים יחד ונשנה את השיח בינינו, נהיה גם חזקים יותר מול אויבינו.

כיצד השתנתה חזות פני העיר מאז אותה שבת?

מאז ה־7 באוקטובר יש בגבעתיים רצון גדול יותר לתת לזיכרון ולהנצחה מקום במרחב הציבורי. לאורך התקופה הוצבו בעיר מיצגים רבים למען החטופים, לצד יוזמות של תושבות ותושבים. שמרנו על קשר עם משפחת החטוף תושב העיר, כפי שהקפדנו לשמור על קשר עם המשפחות השכולות בעיר. מאחורי כל תמונה ושם במרחב הציבורי יש אנשים ומשפחות, והקשר איתם היה ועודנו משמעותי וחשוב לנו מאוד.

כיצד העירייה מאזנת בין הרצון להנציח ולזכור לבין הצורך לשמור על שגרת חיים ותקווה במרחב הציבורי?

בכל שנה, ככל שמתקרב התאריך, הרגישות גדלה. אנחנו חושבים על מה שעשויה לעורר אצל התושבים חזרה לתמונות ולרגעים ההם, ובמיוחד אצל מי שנפגעו ואיבדו את היקרים להם. לצד הרגישות הזו, ברור לנו שחייבים לזכור ולהזכיר את האסון העצום והנורא שהתרחש. חשוב לנו מאוד להנכיח את הזיכרון, ובפרט את סיפורם של הנופלים והנופלות, הנרצחים והנרצחות תושבי העיר.

אנחנו משתדלים לעשות זאת תוך הקשבה למשפחות ולקהילה, ולצד המשך החיים בעיר. מיזמי ההתנדבות הרבים שקמו כאן מאז ה־7 באוקטובר הם חלק מהדרך שבה תושבי גבעתיים בחרו להיות זה לצד זה: לסייע למי שזקוקים לכך ולחזק את הקהילה גם בתוך הכאב.

מהו המסר המרכזי שלך עבור הדור הצעיר שגדל בצל אירועי השנים האלה?

הדור הצעיר ריגש אותי מאוד בשנים האלה. נערות ונערים גילו חוסן יוצא דופן בתקופה שגם למבוגרים היה קשה להכיל. ראינו אצלם אכפתיות, יוזמה ונכונות להתנדב ולעזור לאחרים. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם, ולא רק מה ללמד אותם.

המסר שלי אליהם הוא שיש להם מקום גם בכאב וגם בעשייה. מותר לפחד, לשאול שאלות ולבקש עזרה, ואפשר גם למצוא דרך לפעול, לתמוך באחרים ולהשפיע על הסביבה הקרובה. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא להקשיב להם, לתת להם כלים ותחושת ביטחון ולאפשר להם להוביל. כשאני רואה את הדרך שבה הם פעלו בתקופה הזו, אני יודע שהעתיד בידיים טובות.

להצטרפות לקבוצת העדכונים בוואטסאפ: רמת גן>> לחצו כאן   גבעתיים>> לחצו כאן

שנתיים וחצי חלפו מאז נפל עומרי ניב פיירשטין, בן 20, תושב גבעתיים. זה קרה בבוקר "השבת השחורה" של השבעה באוקטובר 2023, כאשר עומרי, לוחם חילוץ והצלה בבא"ח העורף, נהרג מאש המחבלים בני העוולה בקרב גבורה בו השתתף בבסיס זיקים.

עומרי הוא בנה הבכור של אור-לי ניב, מ"מ וסגנית ראש עיריית גבעתיים, שהביאה אותו לעולם בהורות משותפת עם בת זוגתה, מיכל וקובי, חברה הקרוב מתקופת הצבא. אח למאיה (חיילת) ומיקה (תלמידת כיתה ט').

בראיון מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה, היא משתפת באריכות אודות בנה – מחייו המלאים ועד ליום נפילתו. ראיון מטלטל, מרגש וכזה שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליו.

"עומרי היה ילד מאוד תזזיתי. הוא התמודד עם הפרעות קשב וריכוז מאוד קשות שאובחנו כבר בגיל שנתיים. היפראקטיבי 'משוגע' שכזה", היא מספרת. "מרגע שהחל ללכת ולרוץ, הוא מיד נדבק לכדור, אותו בעצם הוא לא עזב אותו עד יום מותו. הוא היה חולה ספורט מכל הסוגים והמינים, אחד שהתנסה בכל ענפי הספורט שקיימים. תחילה הוא הצטיין בג'ודו, למד שש שנים והיה ממש לאימת היריבים. אני זוכרת כשהוא עזב המאמנים שלו מאוד התבאסו וניסו לשכנע אותו כבוגר לחזור למזרן. זה לא עבד להם. בהמשך הוא התנסה בטניס שולחן, טניס, כדוריד, כדורגל והרשימה עוד ארוכה. בשלב מסוים בכיתה ה', החליט שהוא שועט לעבר הכדורסל. בכיתה ז' התקבל לליגה, שיחק באגודת הפועל גבעתיים עד כיתה י"ב, ונהנה מכל רגע".

אפרופו כדורסל, אור-לי משתפת באנקדוטה מאותה תקופה. "עומרי נורא רצה לגבוה. הוא כל הזמן חיפש דרכים בניסיון לגבוה. הוא היה קורא מחקרים ומאמרים, מנסה לשנות תזונה, הכל כדי לגבוה אולי בכמה סנטימטרים. הוא תמיד האשים אותנו 'שהגנטיקה שלנו דפוקה'. זה הפך ממש לבדיחה משפחתית".

עומרי למד והתחנך בבתי הספר בורכוב (יסודי) וקלעי (תיכון) וכן היה חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והלומד (קן בורוכוב). "מבחינה חברתית עומרי היה סוג של LATE BLOOMER", מספרת אור-לי. "בגלל הפרעות הקשב והריכוז שהתמודד איתן, היו לו תקופות מאתגרות שהתבטאו בחרדות ובקשיים בלימודים. היו תקופות שהרגיש פחות אהוב או מקובל. בשביל הורה, לראות ילד במצב הזה היה  לא פשוט. טיפלנו בו מכל הכיוונים והאפשרויות. בתקופת הקורונה, הפלא ופלא – הילד החל לפרוח. בתקופת הסגרים, הוא יצא כל יום לרוץ ולהתאמן, נפגש עם חברים. ממש פרץ את הגבולות של עצמו. מרגע שהוציא רשיון בסוף כיתה י"א, שאי אפשר היה לעצור אותו".

מה הכוונה?

"כשהתגייס לצה"ל – הוא היה מאושר. אני תמיד אומרת שהוא נהרג בשיא שלו. הוא באמת טרף את החיים בכל רק שיכול היה. אנחנו רק מגלים בדיעבד, עד כמה הוא היה משמעותי בשביל הסביבה, החברים והחברות. האהבה שהשאיר כאן היא דבר לא רגיל ומאוד מפתיע, לחיוב כמובן".

איך היה לגדל את עומרי כמשפחה חד הורית?

"אנחנו שתי אימהות, משהו שלא היה טריוויאלי בשנות ה-90. דרך עומרי, הבן הבכור במשפחה, למדנו. דרכו בעצם עיצבנו את כל מה שמתאים למשפחה בהרכב הייחודי שלה. היינו אז מהחלוצים בתחום בארץ. מההתחלה החלטנו שאנחנו מאוד פתוחים עם הדבר הזה, ולא מסתירים שום דבר. עומרי היה מאוד גאה במשפחה שלנו. הכל היה פתוח ועל השולחן. זה היה פשוט נון אישיו. אני חושבת שהדבר הכי חשוב מבחינתי היה שהמשפחה הייתה אצל עומרי תמיד במקום הראשון. הוא לא היה מסכים לוותר על שום מפגש משפחתי. גם כשהיה מגיע בצבא ל-48 שעות, אחרי 21 יום שלא היה בו. הוא לא ויתר בשום פנים ואופן. כזה היה עומרי".

"האדמה נפערה – איך נושמים מחדש?"

שבעה באוקטובר 2023. היום בו מדינה שלמה עצרה מלכת. יום בו משפחות רבות איבדו את יקירהן לעד, ביניהן גם משפחת ניב. בתיעוד מצמרר, משתפת אור-לי צעד אחר צעד ביחס להתרחשויות אותו יום טראגי, פצע מדמם שמסרב להגליד.

"שבת בבוקר. 06:29, אזעקות. כמחזיקת תיק הביטחון והחירום בעירייה, עברתי מיד למוד עבודה. לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב. קיבלתי טלפונים מפיקוד העורף, ומהר מאוד התחלתי להפעיל את הכוחות בשטח. פתיחת חמ"ל, מקלטים, מעבר משגרה לחירום וכל הנהלים שמסביב. האמת, באותם רגעים לא באמת חשבתי על עומרי. אפילו בתת מודע לא הבנתי שהוא נמצא בלב הסערה. ב-06:55 אני מקבלת מעומרי פתאום ווטסאפ ששואל 'מה איתכן'? סיפרתי לו על המצב. הוא סיפר שהוא נמצא במיגונית, ושם בעצם הסתיימה ההתכתבות בינינו. שתי דקות לאחר מכן הוא שלח הודעה למיכל. לה הוא כתב דברים אחרים לחלוטין. הוא סיפר ש-'מטורף כאן, אווירה של מלחמה. עפים לנו רסיסים מעל הראש'. שתינו לא יידענו האחת את השנייה על ההודעות. רק בסביבות השעה 10:00 או 11:00, אני מקבלת טלפון מחברה טובה של עומרי מהצבא. היא שאלה האם שמעתי ממנו. סיפרתי לה שהתכתבנו בבוקר. היא אמרה שמחפשים אותו כבר כמה שעות יחד עם עוד כמה חיילים ששהו איתו ושהוא לא זמין".

ומה קורה אז?

"פתאום נפל לי האסימון שעומרי נמצא במקום מסוכן. באותה שיחה עם חברה שלו מהצבא, היא החלה לבכות. אז הבנתי שהיא כנראה יודעת משהו ולא רוצה לספר לי. הרגעתי אותה, ואמרתי שעומרי בטח יתקשר עוד מעט כשיתפנה. סגרתי את הטלפון, אבל כבר משהו החל לנקר אצלי. יש לי איכון של הטלפון שלו שהסתיים ב-08:13. הטלפון שלו שבק חיים, וכאן כבר התחלתי לדאוג. התקשרתי לחברים שלי בפיקוד העורף, אבל כולם ענו לי את אותה תשובה. 'נברר ונחזור אליך'. בדיעבד, כולם ידעו שהייתה לחימה קשה בזיקים, ושיש פצועים והרוגים. את הבשורה הנוראית קיבלנו ב-21:00 בערב. אני לא הייתי בבית. הגיע צוות מודיעי נפגעים של שלושה קצינים. מיכל והבנות היו בבית. בהמשך, הן הגיעו לבשר לי בחמ"ל. אז נשברנו כולנו. זאת הייתה דרמה בפני עצמה. מאותו רגע החלו נהרות של אנשים אצלנו בבית עד 04:00 לפנות בוקר. התחושה היא שהאדמה נפערת, שאתה נכנס לתוכה ורק מחפש את הדרך החוצה. לא הבנתי איך נושמים מחדש מתוך החור השחור הזה שנפער. איך בכלל ממשיכים את החיים ואיך מוצאים להם משמעות מחדש?".

מאז נפילתו של עומרי החלה אור-לי במנהג, שיש האומרים כי הפך לאחד מסימני ההיכר שלה. "מדי שבוע אני כותבת פוסט בפייסבוק לזכרו של עומרי. אני משתפת שם מדי יום שישי בשעה  16:00. השבוע זה היה הפוסט מספר 133, 133 שבועות שחלפו אותם אני ממספרת. לא התחלתי זאת כהנצחה, אלא כפורקן אישי. מהר מאוד הפוסטים הללו הפכו לויראליים ומגיעים לאלפים. אנשים ממש מחכים לזה. יש לי קהל קוראים אדיר, שכל פעם שאני חושבת להפסיק עם זה, מנסים לשכנע אותי שלא".

בדיעבד, מה אתם יודעים על השעות האחרונות של עומרי?

"כשעומרי יצא מהמיגונית לעבר העמדה להילחם הוא ראה את חברתו לקרב נועה מקבלת כדור ונופלת באמצע שדה אש. הוא  הספיק לרוץ אליה, דיווח שנפצעה, ביקש פינוי, הרים אותה ונשא אותה למקום מוגן עד שבאו לחלץ אותה. נשאר איתה שם לוודא שמפנים אותה ואז עלה לעמדה להילחם. הוא הציל את חייה. היא היתה פצועה אנוש והתאוששה. סך הכל נהרגו 7 מפקדים וטירון אחד – ביניהם עומרי ועוד 5 מפקדים שהיו סגל ההדרכה של פלוגת ההכשרה 'תבור', מחזור אוגוסט 23".

עד כמה יום הזיכרון הוא מאורע קשה עבורכם?

"אתמול בבוקר ישבתי עם רשימות ליום הזיכרון. זה יום הזיכרון השלישי שלנו בלי עומרי. כמה ימים לפני אני כבר מתחילה להרגיש את הכאב הנוראי הזה בכל הגוף. האמת, אני רק מתפללת שהשבוע הזה יעבור כמה שיותר מהר. לצערי, הכאב הזה נשאר איתנו ולא מרפה".

ממשיכה קדימה – בצילו של עומרי

בשאלת מאמצי ההנצחה של עומרי מאז נפילתו, משיבה אור-לי בצורה נחרצת. "אנחנו מנציחים את עומרי בכל דרך אפשרית. מנסים כל הזמן לייצר חוויות חדשות בשביל הבנות, וגם בשבילנו. מנסות להמשיך לחיות, בדיוק כמו שעומרי היה רוצה.

אני לא אדם של קלישאות. אני רק יודעת שעומרי היה רוצה לטרוף את החיים, זה מה שתכנן. אני רוצה להידבק בזה ולדבוק בכך. בגלל מה שהוא רצה, חשוב לי שכולנו נחיה טוב ופשוט נהנה מהחיים. להגיד שזה אפשרי באופן מלא, כמובן שלא. הבור הזה הוא כל כך עמוק וכואב. אבל אנחנו לפחות מתאמצות".

ציפור לחשה לנו שיש לך הרצאה ייעודית לזכרו של עומרי

"אני זו שעוסקת בהנצחה בעיקר במשפחה. מעלים רעיונות ואני מבצעת בדרך כלל.  ההנצחה הבולטת מכולן היא ההרצאה שבניתי 'להיות אני'. היא מבוססת על תחקיר שביצעתי בחודשים הראשונים של המלחמה. היה לי חשוב להבין את כל מה שקרה לעומרי. בתוך הכאוס שהיה לא קיבלנו מידע בצורה מסודרת, אז שתינו אותו בצמא מכל מי שהגיע וידע לספר.

עד היום כבר עברתי את רף 50 ההרצאות. אני עושה זאת בבתי ספר, בחטיבת החילוץ וההצלה מדי מחזור, ביחידות צה"ל השונות וכן בחברות פרטיות. אני מגיעה באהבה לכל מקום בו מזמינים אותי, ועושה זאת בהתנדבות מלאה. רואה בכך כשליחות האישית שלי".

אילו עוד מאמצי הנצחה יש לזכרו?

"בבית הספר התיכון בו למד 'קלעי' קראו לאולם הספורט על שמו – 'אולם עומרי'. לקבל הזמנה לטקס יום הזיכרון באולם 'עומרי'. יש בזה משהו מטורף ומצמרר. באולם ישנם ציורי קיר ותמונות שלו. בנוסף, טורניר כדורסל מתקיים בגבעתיים על שמו מדי שנה, כולל קבוצת החובבים בכדורסל בה שיחק, שמקיימת טורניר משלה".

איזה מסר יש לך לקוראים?

"את המסר שלי אספר דרך סיפור אישי. כשקיבלנו את החפצים האישיים של עומרי, חחיפשתי קודם כל את הטלפון שלו. קיבלנו אותו רק בשלב מאוחר יותר. כשהוא הגיע, הוא היה שבור. למרות הכל, התעקשתי לתקן ולהפעיל אותו. הוא היה כמובן סגור בקודים, אבל לי יש הסכם עם הילדים שיש לי את כל הקודים והסיסמאות שלהם, כך שאם יש תקלות תמיד פונים אליי.

כשעומרי נהרג, פתחתי את הטלפון עם הסיסמאות. מזל גדול שהיו לי אותן. בעיקר חיפשתי מה קרה בשבעה באוקטובר. חיפשתי כל מיני רמזים, וזה עזר לי בתחקיר. לפתע גיליתי בפתקים, פתק אחד נעול עם סיסמה. פתחתי אותו ונדהמתי לגלות רשימה של 9 סעיפים שרשם לעצמו. הוא כתב שם היגדים לעצמו. למשל, הסעיף הראשון מדבר על 'צניעות וענווה – להפסיק להתעסק במה שאחרים מקבלים או עושים'. היו שם 9 סעיפים מדהימים. הסעיף השלישי הוא המשמעותי ביותר בעיניי – 'להיות אני'. עומרי ניב פיירשטין. לא להסתיר את היכולות והאיכויות שלי, לא משנה מה אחרים חושבים. הסעיף הזה מעיד על כמה שלם עם עצמו הוא היה.  את הפתק הנעול הפכנו למגנט,  אותו אני מחלקת בהרצאות שלי.

גם להרצאה שלי קראתי – 'להיות אני. עומרי ניב פיירשטין'. וזה המסר שאני רוצה להעביר הלאה בשמו – תהיו אתם. תהיו שלמים עם עצמכם. כמו שעומרי היה".

"אם היו שואלים אותי אם זה מה שעומרי היה עושה, התשובה היא לא. וזה הבסיס לסיפור שלו. יש נטייה טבעית להפוך את הנופלים לקדושים או מושלמים, למשהו נשגב, ואני אף פעם לא אהבתי את זה. בשבעה, כשסיפרו לנו לראשונה שהוא יצא לתוך האש להציל את החברים שלו, הבנו את גודל המעשה". במילים אלו, המנפצות את מיתוס הגבורה המוכר, פותחת אור-לי ניב, סגנית וממלאת מקום ראש עיריית גבעתיים, את סיפורו של בנה, עומרי. זהו סיפור על נער תזזיתי עם לב זהב, על "ילד של אהבה" שנולד למשפחה מיוחדת, שמצא את מקומו בצבא והפך לגיבור ברגע האמת, כשהקריב את חייו כדי להוות חומה בצורה מול עשרות מחבלים בבסיס זיקים.

ילד של אהבה ותזזיתיות עומרי נולד וגדל בגבעתיים, לתוך משפחה ייחודית ומלאת אהבה של שלושה הורים – אור-לי, זוגתה מיכל, והאבא קובי. הוא היה ילד היפראקטיבי שאובחן עם בעיות קשב בגיל שנתיים, תמיד בתנועה, תמיד עם כדור ביד. קשיי הלימודים תסכלו אותו והוא מצא מפלט בספורט, בעיקר בכדורסל בקבוצת הפועל גבעתיים. "המזל שלו היה שהוא היה אהוב על המורים, סקרן ומנומס," מספרת אור-לי. "היו מעריכים את ההשקעה שלו והיה מקבל 100 בתלמידאות, גם אם הציון במקצוע היה 70". את הפריחה החברתית חווה רק לקראת סוף כיתה י', כשבשיא הקורונה גילה יחד עם חבריו את העולם שבחוץ, את הבילויים והחיים.

המהפך של הגיוס השינוי הגדול הגיע עם הגיוס. "כשעומרי התגייס הוא פרח. ראינו את השינוי מהיציאה הראשונה, הוא היה מאושר והרגיש טוב עם עצמו", נזכרת אמו. עם פרופיל 72, הוא שובץ למסלול חילוץ והצלה בפיקוד העורף, מסלול שוויוני בו מצא את מקומו. למרות שלא רצה בתחילה, הוא נשלח למחלקה פיקודית, התאהב בתפקיד ושאף לצאת לקורס מ"כים. לאחר שלא הצליח לעבור את בוחן הכושר בגלל בעיות גב, חיפש מקום אחר להתקדם בו. ההזדמנות הגיעה בבסיס ההכשרות בזיקים, שם נבחר מתוך עשרה מועמדים לתפקיד בחפ"ק המ"פ.

בבא"ח זיקים, שהיה עבורו מקום פסטורלי ומוקף חברים, הוא מצא את ייעודו. כנהג מבצעי, הוא הפך לדמות משמעותית עבור הטירונים. "הוא היה הפסיכולוג שלהם," מספרת אור-לי. "גילינו אחרי שנפל שהיה לו ספסל בפלוגה שהוא צבע בעצמו, שם היה יושב עם הטירונים, הם היו שופכים בפניו את ליבם והוא היה מכניס להם מוטיבציה".

הקרב ההירואי ב-7 באוקטובר בבוקר שמחת תורה, הטירונים והסגל בזיקים התעוררו לקול אזעקות "צבע אדום". עומרי והמפקדים הבינו מהר מאוד שלא מדובר בירי טילים בלבד. המ"פ הורה לסגל להחליף את הטירונים בעמדות השמירה. עומרי אבטח את הטירוניות במיגונית, וכשהקשר בבסיס נפל, הם עברו לתקשר בוואטסאפ.

כשהגיעה קריאה לתגבור נוסף בעמדות, נועה זאבי, סמלת וחברתו לסגל של עומרי, אמרה שהיא יוצאת. "הוא אמר לה 'אני', הם עשו הגרלה והיא ניצחה," משחזרת אור-לי. כשנועה יצאה אל שדה פתוח החשוף לאש, היא נתקפה פחד. עומרי עודד אותה, דרך את נשקו ויצא אחריה לחפות עליה. שניות לאחר מכן, היא חטפה כדור ונפלה. באומץ בלתי נתפס, עומרי רץ אל תוך התופת, הרים אותה וסחב אותה לעמדה, כשהוא מחפה על פינויה ועל פינוי פצועה נוספת.

כשהגיע לעמדה והיו שם כבר 3 חיילים הוא לא נשאר בעמדה המוגנת. הוא איגף אותה, התמקם למטה, ומשם ניהל את קרב חייו. העדויות מהוואטסאפ מראות בקשות נואשות לתגבורת, אך איש לא יכול היה להגיע. ליד גופתו נמצאה תחמושת רבה, עדות לכך שנלחם במחבלים רבים שניסו לפגוע בו שוב ושוב. בקרב הקשה נהרגו שבעה מפקדים ולוחמים, ביניהם עומרי, המ"פ והסמ"פ. בגופם הם הצילו את חייהם של 100 טירונים ו-30 אזרחים, מנעו טבח והבטיחו שבסיס זיקים יהיה היחיד בעוטף שלא נכבש.

היא בקשה לציין את.שמות כל הנופלים:

רס״ן אדיר עבודי

סרן אור מוזס

סגן ינאי קמינקא

סגן אדר בן סימון

סמר עומרי ניב פיירשטין

סמל עדן אלון לוי

טירון נריה אהרון נגרי

להמשיך את דרכו 

"מדהים לראות כמה הם שמרו אחד על השני. הם יכלו לסגת, הם היו ילדים, אבל הם הבינו שהם צריכים להיות החומה", אומרת אור-לי. מאז נפילתו, המשפחה עוסקת בהנצחתו ובהפצת האור שלו. אור-לי מעבירה עשרות הרצאות בבתי ספר ויחידות צבאיות, אולם הספורט בתיכון קלעי נקרא על שמו, שבט הצופים הקים גדוד לזכרו, וקבוצת הכדורסל בה שיחק נקראת "הפועל גבעתיים עומרי". אחותו האמצעית, מאיה, התגייסה לאותה חטיבה ומשרתת היום כמדריכת חילוץ והצלה בבא"ח זיקים. "היא ממשיכת דרכו, וזו סגירת מעגל", אומרת אמם. סיפורו של הנער שהפך ל"דגם משופר" של עצמו בצבא, שהצחיק את כולם בארוחת החג בערב שלפני, ושהקריב את חייו למען חבריו ומולדתו, הפך לסמל של גבורה, חברות ואהבה אינסופית.

תחת הכותרת "כל יום הוא ה-7 באוקטובר" תקיים מחר (ב') עיריית גבעתיים את האירוע המרכזי לזכר חללי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. הטקס יתמקד בשכול ובאובדן שחוותה מדינת ישראל לצד גבורת החיילים.

הטקס יתמקד בזווית המקומית של האירועים. כן יוזכרו חללי גבעתיים סמ"ר עומרי ניב פיירשטין ז"ל (בנה של מ"מ וסגנית ראש העירייה אור-לי ניב), רב״ט מיה ויאלובו ז"ל, רס"ר במיל' עמרי בן שחר ז"ל ורס"ל רום הכט ז"ל. וכן תושבות גבעתיים ארן גורן ז"ל ועינב אלייקים לוי ז"ל שבעלה אור לוי נחטף ועדיין שבוי בעזה.

הטקס יכלול דקת דומייה, הנחת זרים וכן קטעים אמנותיים על ידי אמנים מקומיים

עוד יתקיימו בעיר מספר אירועים במרכזים הקהילתיים. בארבעת המרכזים הקהילתיים ובתיאטרון גבעתיים תוצב עמדת זיכרון ובה תמונותיהם של ארבעת הנופלים תושבי העיר.

ניתן לראות את כלל האירועים שיתקיימו בגבעתיים בלינק זה.

אור-לי ניב, מ"מ וסגנית ראש העירייה ששכלה את בנה, אמרה לקראת האירועים:

"בקרוב יחלפו 52 שבועות מאז אירועי השבת הנוראית. אירועים אשר הרעידו את אדמת העם כולו. לי אישית נשמטה הקרקע תחת רגליי עם קבלת הבשורה המרה על נפילתו של בני, עומרי שלחם בקרב גבורה בבא״ח זיקים. שנה זו שינתה את המציאות של החברה הישראלית, כולנו נאלצנו לחבק את הכאב והאובדן ולהוקיר את האומץ של כוחות הביטחון הפועלים ללא הרף בכל החזיתות, גם בימים אלו. לקראת ציון שנה זו נעשתה מחשבה עמוקה בקרב הגורמים העירוניים על הדרך המתאימה והראויה ביותר לציון השנה המורכבת הזו. האירועים הקהילתיים יאפשרו לתושבים לחלוק כבוד לנופלים, לנרצחים ומשפחותיהם ולתת ביטוי לתחושות והחוויות האישיות. אני רוצה להודות לגורמי העירייה השונים שלקחו חלק בהפקת אירועים אלו ולרן קוניק, ראש העירייה על הרוח הגבית".

רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים, אמר לקראת האירועים:

"אין מילים לתאר את הכאב הגדול במלאת שנה לשבעה באוקטובר. שנה אשר הותירה צלקת אשר הולכת ומעמיקה בנפש עמנו. שנה של אובדן, של שכול, של מועקה יומיומית ושל דאגה עצומה לחייהם של החטופים שעדיין נמצאים בשבי החמאס. האירועים לציון השנה שחלפה מאז הטבח הנורא יהיו צנועים וקהילתיים, כאשר מטרתם היא לתת לכל תושב ותושבת אפשרות להתייחד עם זכר הנופלים והנרצחים ועם השבעה באוקטובר הפרטי שלהם/ן. לצד הכאב הגדול אל לנו לשכוח שגם גבורה רבה הייתה בשנה שחלפה. גבורה אשר העלתה על נס את פניה היפות של מדינתנו. כעם, כאומה, אנו חזקים ביחד, ועלינו לזכור זאת בכל עת".

פוסט חריף ויוצא דופן של סגנית ראש עיריית גבעתיים, אור-לי ניב, הפך לשיחת היום בעיר.

בפוסט קובלת ניב על היחס שקיבלה משלחת של סגני ראשי ערים שהגיעה לירדן.

ֿ״אנטישמיות??? כנראה. אנחנו, פורום סגנים, משנים וממלאי מקום ראשי ערים יצאנו לטיול בפטרה במסגרת השתלמות מקצועית באילת.
את גבעתיים ייצגנו מושיק גולדשטיין ואני. התחלנו את תהליך מעבר הגבול. בבידוק הראשון ביקשו מחברינו הדתיים להוריד כיפות ולהחליף לכובעים. כשסיימנו בידוק החזירו את כולנו כי הבינו שחלק מהדתיים לובשים ציציות, אז החזירו את כל הקבוצה לבידוק נוסף.
את הנשים שחבשו פאות או כובעים לקחו הצידה והפשיטו״.ֿ

לדבריה, ״לאחר הבידוק השני שוב משהו לא מצא חן בעיניהם וביקשו להחזיר את כל הקבוצה לבידוק שלישי. המדריך שלנו עדכן כי פנו לעמאן לקבל אישור ועליו לחתום שאנחנו נוסעים לפטרה ותו לא. לא סוטים ימינה ושמאלה ולא מחצינים שום סממן דתי. כאן נשברנו! האוירה העכורה והתחושות הקשות של החברים הדתיים בקבוצה קלקלו לנו את האוירה. החלטנו לאות מחאה והזדהות לחזור חזרה לאילת״.

ניב מסיימת בשאלה המהדהדת: ״לזה קוראים שלום?״

גאווה גדולה ופוליטיקה קטנה – כך ניתן לסכם את המתיחות שנוצרה בימים האחרונים בין סגנית ראש עיריית גבעתיים, אור-לי ניב, לבין קודמתה בתפקיד, ויוי וולפסון.

חילופי הדברים בין השתיים החלו בעקבות היעדרותה של וולפסון, יו"ר "מרצ גבעתיים חופשית", מאירוע הגאווה שנערך בשבוע שעבר בעיר, במהלכו חתמו נבחרי הציבור של העיר ובהם ראש העירייה, רן קוניק, על אמנת השוויון והסובלנות של העיר. בנוסף אליהם לקחו חלק ביוזמה גם נציגי הסיעות הדתיות במועצה.

ניב אמרה כי "מי שמכיר אותי יודע שאני משתדלת לא להגיע למקומות כאלה בפוליטיקה, אבל כשרוב נציגי מרצ לא מצליחים להניח את הפוליטיקה הקטנה בצד ולא מגיעים לחתום על אמנה חברתית כחברי מועצה, זה הפריע מאוד לחברי הקהילה. רוב חברי מרצ, שמתיימרת להתהדר באג׳נדות חברתיות ובדגש על קהילת הלהט״ב, נפקדו מטקס פתיחת אירועי הגאווה בו נחתמה האמנה לשיוויון ולסובלנות של גבעתיים".

וולפסון אמרה בתגובה כי "נכון שאני לא הייתי באירוע, אבל חבר הסיעה שלי ניר קורן היה".

לדבריה, "אירועים כאלה מצטלמים היטב. זה טוב ויפה, אבל איפה המעשים? איך יתכן שהקואליציה שלך ממשיכה שנה אחרי שנה להכניס את רב ארגון חותם, אחד הארגונים היותר הומופובים, גזענים וחשוכים שידענו, לתוך בתי-הספר של ילדנו? ביום ראשון התקיימה עצרת מחאה מול אמירותיו החשוכות של שר החינוך מול משרדי הממשלה בתל-אביב. חברי מרצ גבעתיים חופשית היו שם. איפה את היית בזמן הזה? למה לא הגעת להביע עמדה? זה הפריע מאד לחברי הקהילה".

ניב כמובן לא נשארה חייבת. "אני לא מנהלת מלחמות בשם אף אחד, אני אומרת מה שעל ליבי", היא אומרת בשיחה עם "רמת גן גבעתיים ניוז". "הגברת וולפסון הוזמנה לאירועי הגאווה בדיוק כמו יתר חברי מועצת העירייה שהגיעו כולם כולל ניר קורן, מהסיעה שלה".

לדבריה, "ציפיתי שמי שמתיימרת לייצג אג’נדה חברתית והחזיקה את תיק הלהט"ב לפניי תשים את הפוליטיקה הקטנה בצד, תקרא לסובלנות ואחדות ותבוא לחתום על האמנה, אבל ביחס לטענה בהתחלה וולפסון טענה שלא הוזמנה, אחרי שהוכח לה שהיא הוזמנה יותר מפעם אחת אגב".

לעצם ההתקפה של וולפסון אומרת ניב כי אלה "האשמות מגוחכות". "ויוי טוענת ש'מביאים רבנים מסוכנים להחזיר את ילדי העיר בתשובה'. השאלה אם היא באמת מאמינה גם בזה או שיש מי שנכניס לה שוב ושוב את המילים לפה ומכשיל אותה, שכן הטענות הופכות מגוחכות מרגע לרגע. בצד הדברים יוזכר כי וולפסון גם בחרה שלא להגיע לפורימון של הצופים, לארוע טעימות של הנוער העובד לביקור במחנה הצופים ולעוד ארועים שהוזמנה אליהם כנבחרת ציבור. האם גם הנוער כבר לא מענין אותה?".

ניב מסכמת כי "החתימה על האמנה, אירועי הלהט"ב המוצלחים, ההתקדמות של העיר והעובדה שיש מי ששומר על התושבים מפני הקיצוניות והשנאה הבלתי נשלטת שמרצ מפיצים כלפי כל מי שאינו חושב כמותם, מוכיחה עד כמה רחוקות טענותיה של וולפסון מהמציאות בעיר. אני מקווה כי בעתיד וולפסון תדע להפריד בין פוליטיקה קטנה לערכים".

בזמן שברמת גן סיימו לחגוג את אירועי חודש הגאווה, בגבעתיים נערכים לאירועים שיתקיימו בתחילת יולי.  "באחד התיכונים יש לנו חמישה טרנסג'נדרים. זה המון. אני אעשה הכל כדי שכל צוותי החינוך יקבלו את הנערים והנערות ויקבלו את הבחירה שלהם, שלא ירגישו מנודים". מבטיחה סגנית ראש העיר.

אור-לי ניב, סגנית ראש עיריית גבעתיים וחברה בולטת בקהילה הגאה בעיר, מבטיחה ש"יהיה מאוד שמח וצבעוני. לראשונה נחגוג שבוע שלם של גאווה (7-11 ביולי). נפתח בטקס חתימה על אמנת השוויון והסובלנות.

באירוע הזה נכריז על כל מיני פעילויות שיהיו ממש בקרוב. יהיו הרצאות של טרנסג'נדר. תהיה לנו שעת סיפור על סובלנות לילדי גן עד כיתה ג'. תהיה הרצאה על הבר של בחור שהוא יספר את הסיפור האישי שלו. בנוסף יהיה אירוע במצפה הכוכבים עם די ג'יי מהקהילה וחלק מבנות פסיה. בקיצור, נרים את אירוע הגאווה הכי גדול בתולדות העיר".

את לא חוששת מהרף שהציבה עיריית רמת גן באירוע הראשון בתולדותיה לקהילה הגאה?

"אנחנו מפרגנים ומברכים על כך שהם הצטרפו לחגיגה השוויונית".

מה את חושבת על כך שהתקיפו אותם?

היה מצער מאוד לקרוא את התגובות, אבל זה קיים לא רק ברמת גן לצערי. לכן הפעילות שלי מופנית למערכת החינוך בכדי להעצים את הסובלנות…..הדתיים בגבעתיים מוזמנים לכל האירועים שלנו ואני יודעת שהם גם יגיעו לחלקם.

את באופן אישי נתקלת בגילויי הומופוביה?

"לא אבל ברור לי שיש כאלה שמותקפים. לכן אנחנו פועלים בבתי הספר להגדיל את הסובלנות כלפי חברי הקהילה. באחד התיכונים יש לנו חמישה טרנסג'נדרים. זה המון. אני אעשה הכל כדי שכל צוותי החינוך יקבלו את הנערים והנערות ויקבלו את הבחירה שלהם, שלא ירגישו מנודים".

מה אפשר ללמוד מהרצח בבר נוער ובמצעד הגאווה בירושלים?

"שיש עדיין בארץ מובלעות של חוסר סובלנות וזה חבל מאוד. מה שקורה במדינה זה שאנחנו לא באמת יודעים לקבל את השונה. אני אמא לשלושה ילדים, מדברים על זה איתם בבית הספר ובתנועות הנוער אבל זה לא נעלם, זה עדיין קיים והדרך עוד ארוכה. לכם עלינו לפעול ולהתמיד בכך.