אור-לי ניב

שנתיים וחצי חלפו מאז נפל עומרי ניב פיירשטין, בן 20, תושב גבעתיים. זה קרה בבוקר "השבת השחורה" של השבעה באוקטובר 2023, כאשר עומרי, לוחם חילוץ והצלה בבא"ח העורף, נהרג מאש המחבלים בני העוולה בקרב גבורה בו השתתף בבסיס זיקים.

עומרי הוא בנה הבכור של אור-לי ניב, מ"מ וסגנית ראש עיריית גבעתיים, שהביאה אותו לעולם בהורות משותפת עם בת זוגתה, מיכל וקובי, חברה הקרוב מתקופת הצבא. אח למאיה (חיילת) ומיקה (תלמידת כיתה ט').

בראיון מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה, היא משתפת באריכות אודות בנה – מחייו המלאים ועד ליום נפילתו. ראיון מטלטל, מרגש וכזה שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליו.

"עומרי היה ילד מאוד תזזיתי. הוא התמודד עם הפרעות קשב וריכוז מאוד קשות שאובחנו כבר בגיל שנתיים. היפראקטיבי 'משוגע' שכזה", היא מספרת. "מרגע שהחל ללכת ולרוץ, הוא מיד נדבק לכדור, אותו בעצם הוא לא עזב אותו עד יום מותו. הוא היה חולה ספורט מכל הסוגים והמינים, אחד שהתנסה בכל ענפי הספורט שקיימים. תחילה הוא הצטיין בג'ודו, למד שש שנים והיה ממש לאימת היריבים. אני זוכרת כשהוא עזב המאמנים שלו מאוד התבאסו וניסו לשכנע אותו כבוגר לחזור למזרן. זה לא עבד להם. בהמשך הוא התנסה בטניס שולחן, טניס, כדוריד, כדורגל והרשימה עוד ארוכה. בשלב מסוים בכיתה ה', החליט שהוא שועט לעבר הכדורסל. בכיתה ז' התקבל לליגה, שיחק באגודת הפועל גבעתיים עד כיתה י"ב, ונהנה מכל רגע".

אפרופו כדורסל, אור-לי משתפת באנקדוטה מאותה תקופה. "עומרי נורא רצה לגבוה. הוא כל הזמן חיפש דרכים בניסיון לגבוה. הוא היה קורא מחקרים ומאמרים, מנסה לשנות תזונה, הכל כדי לגבוה אולי בכמה סנטימטרים. הוא תמיד האשים אותנו 'שהגנטיקה שלנו דפוקה'. זה הפך ממש לבדיחה משפחתית".

עומרי למד והתחנך בבתי הספר בורכוב (יסודי) וקלעי (תיכון) וכן היה חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והלומד (קן בורוכוב). "מבחינה חברתית עומרי היה סוג של LATE BLOOMER", מספרת אור-לי. "בגלל הפרעות הקשב והריכוז שהתמודד איתן, היו לו תקופות מאתגרות שהתבטאו בחרדות ובקשיים בלימודים. היו תקופות שהרגיש פחות אהוב או מקובל. בשביל הורה, לראות ילד במצב הזה היה  לא פשוט. טיפלנו בו מכל הכיוונים והאפשרויות. בתקופת הקורונה, הפלא ופלא – הילד החל לפרוח. בתקופת הסגרים, הוא יצא כל יום לרוץ ולהתאמן, נפגש עם חברים. ממש פרץ את הגבולות של עצמו. מרגע שהוציא רשיון בסוף כיתה י"א, שאי אפשר היה לעצור אותו".

מה הכוונה?

"כשהתגייס לצה"ל – הוא היה מאושר. אני תמיד אומרת שהוא נהרג בשיא שלו. הוא באמת טרף את החיים בכל רק שיכול היה. אנחנו רק מגלים בדיעבד, עד כמה הוא היה משמעותי בשביל הסביבה, החברים והחברות. האהבה שהשאיר כאן היא דבר לא רגיל ומאוד מפתיע, לחיוב כמובן".

איך היה לגדל את עומרי כמשפחה חד הורית?

"אנחנו שתי אימהות, משהו שלא היה טריוויאלי בשנות ה-90. דרך עומרי, הבן הבכור במשפחה, למדנו. דרכו בעצם עיצבנו את כל מה שמתאים למשפחה בהרכב הייחודי שלה. היינו אז מהחלוצים בתחום בארץ. מההתחלה החלטנו שאנחנו מאוד פתוחים עם הדבר הזה, ולא מסתירים שום דבר. עומרי היה מאוד גאה במשפחה שלנו. הכל היה פתוח ועל השולחן. זה היה פשוט נון אישיו. אני חושבת שהדבר הכי חשוב מבחינתי היה שהמשפחה הייתה אצל עומרי תמיד במקום הראשון. הוא לא היה מסכים לוותר על שום מפגש משפחתי. גם כשהיה מגיע בצבא ל-48 שעות, אחרי 21 יום שלא היה בו. הוא לא ויתר בשום פנים ואופן. כזה היה עומרי".

"האדמה נפערה – איך נושמים מחדש?"

שבעה באוקטובר 2023. היום בו מדינה שלמה עצרה מלכת. יום בו משפחות רבות איבדו את יקירהן לעד, ביניהן גם משפחת ניב. בתיעוד מצמרר, משתפת אור-לי צעד אחר צעד ביחס להתרחשויות אותו יום טראגי, פצע מדמם שמסרב להגליד.

"שבת בבוקר. 06:29, אזעקות. כמחזיקת תיק הביטחון והחירום בעירייה, עברתי מיד למוד עבודה. לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב. קיבלתי טלפונים מפיקוד העורף, ומהר מאוד התחלתי להפעיל את הכוחות בשטח. פתיחת חמ"ל, מקלטים, מעבר משגרה לחירום וכל הנהלים שמסביב. האמת, באותם רגעים לא באמת חשבתי על עומרי. אפילו בתת מודע לא הבנתי שהוא נמצא בלב הסערה. ב-06:55 אני מקבלת מעומרי פתאום ווטסאפ ששואל 'מה איתכן'? סיפרתי לו על המצב. הוא סיפר שהוא נמצא במיגונית, ושם בעצם הסתיימה ההתכתבות בינינו. שתי דקות לאחר מכן הוא שלח הודעה למיכל. לה הוא כתב דברים אחרים לחלוטין. הוא סיפר ש-'מטורף כאן, אווירה של מלחמה. עפים לנו רסיסים מעל הראש'. שתינו לא יידענו האחת את השנייה על ההודעות. רק בסביבות השעה 10:00 או 11:00, אני מקבלת טלפון מחברה טובה של עומרי מהצבא. היא שאלה האם שמעתי ממנו. סיפרתי לה שהתכתבנו בבוקר. היא אמרה שמחפשים אותו כבר כמה שעות יחד עם עוד כמה חיילים ששהו איתו ושהוא לא זמין".

ומה קורה אז?

"פתאום נפל לי האסימון שעומרי נמצא במקום מסוכן. באותה שיחה עם חברה שלו מהצבא, היא החלה לבכות. אז הבנתי שהיא כנראה יודעת משהו ולא רוצה לספר לי. הרגעתי אותה, ואמרתי שעומרי בטח יתקשר עוד מעט כשיתפנה. סגרתי את הטלפון, אבל כבר משהו החל לנקר אצלי. יש לי איכון של הטלפון שלו שהסתיים ב-08:13. הטלפון שלו שבק חיים, וכאן כבר התחלתי לדאוג. התקשרתי לחברים שלי בפיקוד העורף, אבל כולם ענו לי את אותה תשובה. 'נברר ונחזור אליך'. בדיעבד, כולם ידעו שהייתה לחימה קשה בזיקים, ושיש פצועים והרוגים. את הבשורה הנוראית קיבלנו ב-21:00 בערב. אני לא הייתי בבית. הגיע צוות מודיעי נפגעים של שלושה קצינים. מיכל והבנות היו בבית. בהמשך, הן הגיעו לבשר לי בחמ"ל. אז נשברנו כולנו. זאת הייתה דרמה בפני עצמה. מאותו רגע החלו נהרות של אנשים אצלנו בבית עד 04:00 לפנות בוקר. התחושה היא שהאדמה נפערת, שאתה נכנס לתוכה ורק מחפש את הדרך החוצה. לא הבנתי איך נושמים מחדש מתוך החור השחור הזה שנפער. איך בכלל ממשיכים את החיים ואיך מוצאים להם משמעות מחדש?".

מאז נפילתו של עומרי החלה אור-לי במנהג, שיש האומרים כי הפך לאחד מסימני ההיכר שלה. "מדי שבוע אני כותבת פוסט בפייסבוק לזכרו של עומרי. אני משתפת שם מדי יום שישי בשעה  16:00. השבוע זה היה הפוסט מספר 133, 133 שבועות שחלפו אותם אני ממספרת. לא התחלתי זאת כהנצחה, אלא כפורקן אישי. מהר מאוד הפוסטים הללו הפכו לויראליים ומגיעים לאלפים. אנשים ממש מחכים לזה. יש לי קהל קוראים אדיר, שכל פעם שאני חושבת להפסיק עם זה, מנסים לשכנע אותי שלא".

בדיעבד, מה אתם יודעים על השעות האחרונות של עומרי?

"כשעומרי יצא מהמיגונית לעבר העמדה להילחם הוא ראה את חברתו לקרב נועה מקבלת כדור ונופלת באמצע שדה אש. הוא  הספיק לרוץ אליה, דיווח שנפצעה, ביקש פינוי, הרים אותה ונשא אותה למקום מוגן עד שבאו לחלץ אותה. נשאר איתה שם לוודא שמפנים אותה ואז עלה לעמדה להילחם. הוא הציל את חייה. היא היתה פצועה אנוש והתאוששה. סך הכל נהרגו 7 מפקדים וטירון אחד – ביניהם עומרי ועוד 5 מפקדים שהיו סגל ההדרכה של פלוגת ההכשרה 'תבור', מחזור אוגוסט 23".

עד כמה יום הזיכרון הוא מאורע קשה עבורכם?

"אתמול בבוקר ישבתי עם רשימות ליום הזיכרון. זה יום הזיכרון השלישי שלנו בלי עומרי. כמה ימים לפני אני כבר מתחילה להרגיש את הכאב הנוראי הזה בכל הגוף. האמת, אני רק מתפללת שהשבוע הזה יעבור כמה שיותר מהר. לצערי, הכאב הזה נשאר איתנו ולא מרפה".

ממשיכה קדימה – בצילו של עומרי

בשאלת מאמצי ההנצחה של עומרי מאז נפילתו, משיבה אור-לי בצורה נחרצת. "אנחנו מנציחים את עומרי בכל דרך אפשרית. מנסים כל הזמן לייצר חוויות חדשות בשביל הבנות, וגם בשבילנו. מנסות להמשיך לחיות, בדיוק כמו שעומרי היה רוצה.

אני לא אדם של קלישאות. אני רק יודעת שעומרי היה רוצה לטרוף את החיים, זה מה שתכנן. אני רוצה להידבק בזה ולדבוק בכך. בגלל מה שהוא רצה, חשוב לי שכולנו נחיה טוב ופשוט נהנה מהחיים. להגיד שזה אפשרי באופן מלא, כמובן שלא. הבור הזה הוא כל כך עמוק וכואב. אבל אנחנו לפחות מתאמצות".

ציפור לחשה לנו שיש לך הרצאה ייעודית לזכרו של עומרי

"אני זו שעוסקת בהנצחה בעיקר במשפחה. מעלים רעיונות ואני מבצעת בדרך כלל.  ההנצחה הבולטת מכולן היא ההרצאה שבניתי 'להיות אני'. היא מבוססת על תחקיר שביצעתי בחודשים הראשונים של המלחמה. היה לי חשוב להבין את כל מה שקרה לעומרי. בתוך הכאוס שהיה לא קיבלנו מידע בצורה מסודרת, אז שתינו אותו בצמא מכל מי שהגיע וידע לספר.

עד היום כבר עברתי את רף 50 ההרצאות. אני עושה זאת בבתי ספר, בחטיבת החילוץ וההצלה מדי מחזור, ביחידות צה"ל השונות וכן בחברות פרטיות. אני מגיעה באהבה לכל מקום בו מזמינים אותי, ועושה זאת בהתנדבות מלאה. רואה בכך כשליחות האישית שלי".

אילו עוד מאמצי הנצחה יש לזכרו?

"בבית הספר התיכון בו למד 'קלעי' קראו לאולם הספורט על שמו – 'אולם עומרי'. לקבל הזמנה לטקס יום הזיכרון באולם 'עומרי'. יש בזה משהו מטורף ומצמרר. באולם ישנם ציורי קיר ותמונות שלו. בנוסף, טורניר כדורסל מתקיים בגבעתיים על שמו מדי שנה, כולל קבוצת החובבים בכדורסל בה שיחק, שמקיימת טורניר משלה".

איזה מסר יש לך לקוראים?

"את המסר שלי אספר דרך סיפור אישי. כשקיבלנו את החפצים האישיים של עומרי, חחיפשתי קודם כל את הטלפון שלו. קיבלנו אותו רק בשלב מאוחר יותר. כשהוא הגיע, הוא היה שבור. למרות הכל, התעקשתי לתקן ולהפעיל אותו. הוא היה כמובן סגור בקודים, אבל לי יש הסכם עם הילדים שיש לי את כל הקודים והסיסמאות שלהם, כך שאם יש תקלות תמיד פונים אליי.

כשעומרי נהרג, פתחתי את הטלפון עם הסיסמאות. מזל גדול שהיו לי אותן. בעיקר חיפשתי מה קרה בשבעה באוקטובר. חיפשתי כל מיני רמזים, וזה עזר לי בתחקיר. לפתע גיליתי בפתקים, פתק אחד נעול עם סיסמה. פתחתי אותו ונדהמתי לגלות רשימה של 9 סעיפים שרשם לעצמו. הוא כתב שם היגדים לעצמו. למשל, הסעיף הראשון מדבר על 'צניעות וענווה – להפסיק להתעסק במה שאחרים מקבלים או עושים'. היו שם 9 סעיפים מדהימים. הסעיף השלישי הוא המשמעותי ביותר בעיניי – 'להיות אני'. עומרי ניב פיירשטין. לא להסתיר את היכולות והאיכויות שלי, לא משנה מה אחרים חושבים. הסעיף הזה מעיד על כמה שלם עם עצמו הוא היה.  את הפתק הנעול הפכנו למגנט,  אותו אני מחלקת בהרצאות שלי.

גם להרצאה שלי קראתי – 'להיות אני. עומרי ניב פיירשטין'. וזה המסר שאני רוצה להעביר הלאה בשמו – תהיו אתם. תהיו שלמים עם עצמכם. כמו שעומרי היה".

"אם היו שואלים אותי אם זה מה שעומרי היה עושה, התשובה היא לא. וזה הבסיס לסיפור שלו. יש נטייה טבעית להפוך את הנופלים לקדושים או מושלמים, למשהו נשגב, ואני אף פעם לא אהבתי את זה. בשבעה, כשסיפרו לנו לראשונה שהוא יצא לתוך האש להציל את החברים שלו, הבנו את גודל המעשה". במילים אלו, המנפצות את מיתוס הגבורה המוכר, פותחת אור-לי ניב, סגנית וממלאת מקום ראש עיריית גבעתיים, את סיפורו של בנה, עומרי. זהו סיפור על נער תזזיתי עם לב זהב, על "ילד של אהבה" שנולד למשפחה מיוחדת, שמצא את מקומו בצבא והפך לגיבור ברגע האמת, כשהקריב את חייו כדי להוות חומה בצורה מול עשרות מחבלים בבסיס זיקים.

ילד של אהבה ותזזיתיות עומרי נולד וגדל בגבעתיים, לתוך משפחה ייחודית ומלאת אהבה של שלושה הורים – אור-לי, זוגתה מיכל, והאבא קובי. הוא היה ילד היפראקטיבי שאובחן עם בעיות קשב בגיל שנתיים, תמיד בתנועה, תמיד עם כדור ביד. קשיי הלימודים תסכלו אותו והוא מצא מפלט בספורט, בעיקר בכדורסל בקבוצת הפועל גבעתיים. "המזל שלו היה שהוא היה אהוב על המורים, סקרן ומנומס," מספרת אור-לי. "היו מעריכים את ההשקעה שלו והיה מקבל 100 בתלמידאות, גם אם הציון במקצוע היה 70". את הפריחה החברתית חווה רק לקראת סוף כיתה י', כשבשיא הקורונה גילה יחד עם חבריו את העולם שבחוץ, את הבילויים והחיים.

המהפך של הגיוס השינוי הגדול הגיע עם הגיוס. "כשעומרי התגייס הוא פרח. ראינו את השינוי מהיציאה הראשונה, הוא היה מאושר והרגיש טוב עם עצמו", נזכרת אמו. עם פרופיל 72, הוא שובץ למסלול חילוץ והצלה בפיקוד העורף, מסלול שוויוני בו מצא את מקומו. למרות שלא רצה בתחילה, הוא נשלח למחלקה פיקודית, התאהב בתפקיד ושאף לצאת לקורס מ"כים. לאחר שלא הצליח לעבור את בוחן הכושר בגלל בעיות גב, חיפש מקום אחר להתקדם בו. ההזדמנות הגיעה בבסיס ההכשרות בזיקים, שם נבחר מתוך עשרה מועמדים לתפקיד בחפ"ק המ"פ.

בבא"ח זיקים, שהיה עבורו מקום פסטורלי ומוקף חברים, הוא מצא את ייעודו. כנהג מבצעי, הוא הפך לדמות משמעותית עבור הטירונים. "הוא היה הפסיכולוג שלהם," מספרת אור-לי. "גילינו אחרי שנפל שהיה לו ספסל בפלוגה שהוא צבע בעצמו, שם היה יושב עם הטירונים, הם היו שופכים בפניו את ליבם והוא היה מכניס להם מוטיבציה".

הקרב ההירואי ב-7 באוקטובר בבוקר שמחת תורה, הטירונים והסגל בזיקים התעוררו לקול אזעקות "צבע אדום". עומרי והמפקדים הבינו מהר מאוד שלא מדובר בירי טילים בלבד. המ"פ הורה לסגל להחליף את הטירונים בעמדות השמירה. עומרי אבטח את הטירוניות במיגונית, וכשהקשר בבסיס נפל, הם עברו לתקשר בוואטסאפ.

כשהגיעה קריאה לתגבור נוסף בעמדות, נועה זאבי, סמלת וחברתו לסגל של עומרי, אמרה שהיא יוצאת. "הוא אמר לה 'אני', הם עשו הגרלה והיא ניצחה," משחזרת אור-לי. כשנועה יצאה אל שדה פתוח החשוף לאש, היא נתקפה פחד. עומרי עודד אותה, דרך את נשקו ויצא אחריה לחפות עליה. שניות לאחר מכן, היא חטפה כדור ונפלה. באומץ בלתי נתפס, עומרי רץ אל תוך התופת, הרים אותה וסחב אותה לעמדה, כשהוא מחפה על פינויה ועל פינוי פצועה נוספת.

כשהגיע לעמדה והיו שם כבר 3 חיילים הוא לא נשאר בעמדה המוגנת. הוא איגף אותה, התמקם למטה, ומשם ניהל את קרב חייו. העדויות מהוואטסאפ מראות בקשות נואשות לתגבורת, אך איש לא יכול היה להגיע. ליד גופתו נמצאה תחמושת רבה, עדות לכך שנלחם במחבלים רבים שניסו לפגוע בו שוב ושוב. בקרב הקשה נהרגו שבעה מפקדים ולוחמים, ביניהם עומרי, המ"פ והסמ"פ. בגופם הם הצילו את חייהם של 100 טירונים ו-30 אזרחים, מנעו טבח והבטיחו שבסיס זיקים יהיה היחיד בעוטף שלא נכבש.

היא בקשה לציין את.שמות כל הנופלים:

רס״ן אדיר עבודי

סרן אור מוזס

סגן ינאי קמינקא

סגן אדר בן סימון

סמר עומרי ניב פיירשטין

סמל עדן אלון לוי

טירון נריה אהרון נגרי

להמשיך את דרכו 

"מדהים לראות כמה הם שמרו אחד על השני. הם יכלו לסגת, הם היו ילדים, אבל הם הבינו שהם צריכים להיות החומה", אומרת אור-לי. מאז נפילתו, המשפחה עוסקת בהנצחתו ובהפצת האור שלו. אור-לי מעבירה עשרות הרצאות בבתי ספר ויחידות צבאיות, אולם הספורט בתיכון קלעי נקרא על שמו, שבט הצופים הקים גדוד לזכרו, וקבוצת הכדורסל בה שיחק נקראת "הפועל גבעתיים עומרי". אחותו האמצעית, מאיה, התגייסה לאותה חטיבה ומשרתת היום כמדריכת חילוץ והצלה בבא"ח זיקים. "היא ממשיכת דרכו, וזו סגירת מעגל", אומרת אמם. סיפורו של הנער שהפך ל"דגם משופר" של עצמו בצבא, שהצחיק את כולם בארוחת החג בערב שלפני, ושהקריב את חייו למען חבריו ומולדתו, הפך לסמל של גבורה, חברות ואהבה אינסופית.

תחת הכותרת "כל יום הוא ה-7 באוקטובר" תקיים מחר (ב') עיריית גבעתיים את האירוע המרכזי לזכר חללי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. הטקס יתמקד בשכול ובאובדן שחוותה מדינת ישראל לצד גבורת החיילים.

הטקס יתמקד בזווית המקומית של האירועים. כן יוזכרו חללי גבעתיים סמ"ר עומרי ניב פיירשטין ז"ל (בנה של מ"מ וסגנית ראש העירייה אור-לי ניב), רב״ט מיה ויאלובו ז"ל, רס"ר במיל' עמרי בן שחר ז"ל ורס"ל רום הכט ז"ל. וכן תושבות גבעתיים ארן גורן ז"ל ועינב אלייקים לוי ז"ל שבעלה אור לוי נחטף ועדיין שבוי בעזה.

הטקס יכלול דקת דומייה, הנחת זרים וכן קטעים אמנותיים על ידי אמנים מקומיים

עוד יתקיימו בעיר מספר אירועים במרכזים הקהילתיים. בארבעת המרכזים הקהילתיים ובתיאטרון גבעתיים תוצב עמדת זיכרון ובה תמונותיהם של ארבעת הנופלים תושבי העיר.

ניתן לראות את כלל האירועים שיתקיימו בגבעתיים בלינק זה.

אור-לי ניב, מ"מ וסגנית ראש העירייה ששכלה את בנה, אמרה לקראת האירועים:

"בקרוב יחלפו 52 שבועות מאז אירועי השבת הנוראית. אירועים אשר הרעידו את אדמת העם כולו. לי אישית נשמטה הקרקע תחת רגליי עם קבלת הבשורה המרה על נפילתו של בני, עומרי שלחם בקרב גבורה בבא״ח זיקים. שנה זו שינתה את המציאות של החברה הישראלית, כולנו נאלצנו לחבק את הכאב והאובדן ולהוקיר את האומץ של כוחות הביטחון הפועלים ללא הרף בכל החזיתות, גם בימים אלו. לקראת ציון שנה זו נעשתה מחשבה עמוקה בקרב הגורמים העירוניים על הדרך המתאימה והראויה ביותר לציון השנה המורכבת הזו. האירועים הקהילתיים יאפשרו לתושבים לחלוק כבוד לנופלים, לנרצחים ומשפחותיהם ולתת ביטוי לתחושות והחוויות האישיות. אני רוצה להודות לגורמי העירייה השונים שלקחו חלק בהפקת אירועים אלו ולרן קוניק, ראש העירייה על הרוח הגבית".

רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים, אמר לקראת האירועים:

"אין מילים לתאר את הכאב הגדול במלאת שנה לשבעה באוקטובר. שנה אשר הותירה צלקת אשר הולכת ומעמיקה בנפש עמנו. שנה של אובדן, של שכול, של מועקה יומיומית ושל דאגה עצומה לחייהם של החטופים שעדיין נמצאים בשבי החמאס. האירועים לציון השנה שחלפה מאז הטבח הנורא יהיו צנועים וקהילתיים, כאשר מטרתם היא לתת לכל תושב ותושבת אפשרות להתייחד עם זכר הנופלים והנרצחים ועם השבעה באוקטובר הפרטי שלהם/ן. לצד הכאב הגדול אל לנו לשכוח שגם גבורה רבה הייתה בשנה שחלפה. גבורה אשר העלתה על נס את פניה היפות של מדינתנו. כעם, כאומה, אנו חזקים ביחד, ועלינו לזכור זאת בכל עת".

פוסט חריף ויוצא דופן של סגנית ראש עיריית גבעתיים, אור-לי ניב, הפך לשיחת היום בעיר.

בפוסט קובלת ניב על היחס שקיבלה משלחת של סגני ראשי ערים שהגיעה לירדן.

ֿ״אנטישמיות??? כנראה. אנחנו, פורום סגנים, משנים וממלאי מקום ראשי ערים יצאנו לטיול בפטרה במסגרת השתלמות מקצועית באילת.
את גבעתיים ייצגנו מושיק גולדשטיין ואני. התחלנו את תהליך מעבר הגבול. בבידוק הראשון ביקשו מחברינו הדתיים להוריד כיפות ולהחליף לכובעים. כשסיימנו בידוק החזירו את כולנו כי הבינו שחלק מהדתיים לובשים ציציות, אז החזירו את כל הקבוצה לבידוק נוסף.
את הנשים שחבשו פאות או כובעים לקחו הצידה והפשיטו״.ֿ

לדבריה, ״לאחר הבידוק השני שוב משהו לא מצא חן בעיניהם וביקשו להחזיר את כל הקבוצה לבידוק שלישי. המדריך שלנו עדכן כי פנו לעמאן לקבל אישור ועליו לחתום שאנחנו נוסעים לפטרה ותו לא. לא סוטים ימינה ושמאלה ולא מחצינים שום סממן דתי. כאן נשברנו! האוירה העכורה והתחושות הקשות של החברים הדתיים בקבוצה קלקלו לנו את האוירה. החלטנו לאות מחאה והזדהות לחזור חזרה לאילת״.

ניב מסיימת בשאלה המהדהדת: ״לזה קוראים שלום?״

גאווה גדולה ופוליטיקה קטנה – כך ניתן לסכם את המתיחות שנוצרה בימים האחרונים בין סגנית ראש עיריית גבעתיים, אור-לי ניב, לבין קודמתה בתפקיד, ויוי וולפסון.

חילופי הדברים בין השתיים החלו בעקבות היעדרותה של וולפסון, יו"ר "מרצ גבעתיים חופשית", מאירוע הגאווה שנערך בשבוע שעבר בעיר, במהלכו חתמו נבחרי הציבור של העיר ובהם ראש העירייה, רן קוניק, על אמנת השוויון והסובלנות של העיר. בנוסף אליהם לקחו חלק ביוזמה גם נציגי הסיעות הדתיות במועצה.

ניב אמרה כי "מי שמכיר אותי יודע שאני משתדלת לא להגיע למקומות כאלה בפוליטיקה, אבל כשרוב נציגי מרצ לא מצליחים להניח את הפוליטיקה הקטנה בצד ולא מגיעים לחתום על אמנה חברתית כחברי מועצה, זה הפריע מאוד לחברי הקהילה. רוב חברי מרצ, שמתיימרת להתהדר באג׳נדות חברתיות ובדגש על קהילת הלהט״ב, נפקדו מטקס פתיחת אירועי הגאווה בו נחתמה האמנה לשיוויון ולסובלנות של גבעתיים".

וולפסון אמרה בתגובה כי "נכון שאני לא הייתי באירוע, אבל חבר הסיעה שלי ניר קורן היה".

לדבריה, "אירועים כאלה מצטלמים היטב. זה טוב ויפה, אבל איפה המעשים? איך יתכן שהקואליציה שלך ממשיכה שנה אחרי שנה להכניס את רב ארגון חותם, אחד הארגונים היותר הומופובים, גזענים וחשוכים שידענו, לתוך בתי-הספר של ילדנו? ביום ראשון התקיימה עצרת מחאה מול אמירותיו החשוכות של שר החינוך מול משרדי הממשלה בתל-אביב. חברי מרצ גבעתיים חופשית היו שם. איפה את היית בזמן הזה? למה לא הגעת להביע עמדה? זה הפריע מאד לחברי הקהילה".

ניב כמובן לא נשארה חייבת. "אני לא מנהלת מלחמות בשם אף אחד, אני אומרת מה שעל ליבי", היא אומרת בשיחה עם "רמת גן גבעתיים ניוז". "הגברת וולפסון הוזמנה לאירועי הגאווה בדיוק כמו יתר חברי מועצת העירייה שהגיעו כולם כולל ניר קורן, מהסיעה שלה".

לדבריה, "ציפיתי שמי שמתיימרת לייצג אג’נדה חברתית והחזיקה את תיק הלהט"ב לפניי תשים את הפוליטיקה הקטנה בצד, תקרא לסובלנות ואחדות ותבוא לחתום על האמנה, אבל ביחס לטענה בהתחלה וולפסון טענה שלא הוזמנה, אחרי שהוכח לה שהיא הוזמנה יותר מפעם אחת אגב".

לעצם ההתקפה של וולפסון אומרת ניב כי אלה "האשמות מגוחכות". "ויוי טוענת ש'מביאים רבנים מסוכנים להחזיר את ילדי העיר בתשובה'. השאלה אם היא באמת מאמינה גם בזה או שיש מי שנכניס לה שוב ושוב את המילים לפה ומכשיל אותה, שכן הטענות הופכות מגוחכות מרגע לרגע. בצד הדברים יוזכר כי וולפסון גם בחרה שלא להגיע לפורימון של הצופים, לארוע טעימות של הנוער העובד לביקור במחנה הצופים ולעוד ארועים שהוזמנה אליהם כנבחרת ציבור. האם גם הנוער כבר לא מענין אותה?".

ניב מסכמת כי "החתימה על האמנה, אירועי הלהט"ב המוצלחים, ההתקדמות של העיר והעובדה שיש מי ששומר על התושבים מפני הקיצוניות והשנאה הבלתי נשלטת שמרצ מפיצים כלפי כל מי שאינו חושב כמותם, מוכיחה עד כמה רחוקות טענותיה של וולפסון מהמציאות בעיר. אני מקווה כי בעתיד וולפסון תדע להפריד בין פוליטיקה קטנה לערכים".

בזמן שברמת גן סיימו לחגוג את אירועי חודש הגאווה, בגבעתיים נערכים לאירועים שיתקיימו בתחילת יולי.  "באחד התיכונים יש לנו חמישה טרנסג'נדרים. זה המון. אני אעשה הכל כדי שכל צוותי החינוך יקבלו את הנערים והנערות ויקבלו את הבחירה שלהם, שלא ירגישו מנודים". מבטיחה סגנית ראש העיר.

אור-לי ניב, סגנית ראש עיריית גבעתיים וחברה בולטת בקהילה הגאה בעיר, מבטיחה ש"יהיה מאוד שמח וצבעוני. לראשונה נחגוג שבוע שלם של גאווה (7-11 ביולי). נפתח בטקס חתימה על אמנת השוויון והסובלנות.

באירוע הזה נכריז על כל מיני פעילויות שיהיו ממש בקרוב. יהיו הרצאות של טרנסג'נדר. תהיה לנו שעת סיפור על סובלנות לילדי גן עד כיתה ג'. תהיה הרצאה על הבר של בחור שהוא יספר את הסיפור האישי שלו. בנוסף יהיה אירוע במצפה הכוכבים עם די ג'יי מהקהילה וחלק מבנות פסיה. בקיצור, נרים את אירוע הגאווה הכי גדול בתולדות העיר".

את לא חוששת מהרף שהציבה עיריית רמת גן באירוע הראשון בתולדותיה לקהילה הגאה?

"אנחנו מפרגנים ומברכים על כך שהם הצטרפו לחגיגה השוויונית".

מה את חושבת על כך שהתקיפו אותם?

היה מצער מאוד לקרוא את התגובות, אבל זה קיים לא רק ברמת גן לצערי. לכן הפעילות שלי מופנית למערכת החינוך בכדי להעצים את הסובלנות…..הדתיים בגבעתיים מוזמנים לכל האירועים שלנו ואני יודעת שהם גם יגיעו לחלקם.

את באופן אישי נתקלת בגילויי הומופוביה?

"לא אבל ברור לי שיש כאלה שמותקפים. לכן אנחנו פועלים בבתי הספר להגדיל את הסובלנות כלפי חברי הקהילה. באחד התיכונים יש לנו חמישה טרנסג'נדרים. זה המון. אני אעשה הכל כדי שכל צוותי החינוך יקבלו את הנערים והנערות ויקבלו את הבחירה שלהם, שלא ירגישו מנודים".

מה אפשר ללמוד מהרצח בבר נוער ובמצעד הגאווה בירושלים?

"שיש עדיין בארץ מובלעות של חוסר סובלנות וזה חבל מאוד. מה שקורה במדינה זה שאנחנו לא באמת יודעים לקבל את השונה. אני אמא לשלושה ילדים, מדברים על זה איתם בבית הספר ובתנועות הנוער אבל זה לא נעלם, זה עדיין קיים והדרך עוד ארוכה. לכם עלינו לפעול ולהתמיד בכך.