יום זיכרון שלישי בלעדיו: סגנית ראש עיריית גבעתיים נפרדת מבנה עומרי

שנתיים וחצי חלפו מאז נפל עומרי ניב פיירשטין, בן 20, תושב גבעתיים. זה קרה בבוקר "השבת השחורה" של השבעה באוקטובר 2023, כאשר עומרי, לוחם חילוץ והצלה בבא"ח העורף, נהרג מאש המחבלים בני העוולה בקרב גבורה בו השתתף בבסיס זיקים.

עומרי הוא בנה הבכור של אור-לי ניב, מ"מ וסגנית ראש עיריית גבעתיים, שהביאה אותו לעולם בהורות משותפת עם בת זוגתה, מיכל וקובי, חברה הקרוב מתקופת הצבא. אח למאיה (חיילת) ומיקה (תלמידת כיתה ט').

בראיון מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה, היא משתפת באריכות אודות בנה – מחייו המלאים ועד ליום נפילתו. ראיון מטלטל, מרגש וכזה שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליו.

"עומרי היה ילד מאוד תזזיתי. הוא התמודד עם הפרעות קשב וריכוז מאוד קשות שאובחנו כבר בגיל שנתיים. היפראקטיבי 'משוגע' שכזה", היא מספרת. "מרגע שהחל ללכת ולרוץ, הוא מיד נדבק לכדור, אותו בעצם הוא לא עזב אותו עד יום מותו. הוא היה חולה ספורט מכל הסוגים והמינים, אחד שהתנסה בכל ענפי הספורט שקיימים. תחילה הוא הצטיין בג'ודו, למד שש שנים והיה ממש לאימת היריבים. אני זוכרת כשהוא עזב המאמנים שלו מאוד התבאסו וניסו לשכנע אותו כבוגר לחזור למזרן. זה לא עבד להם. בהמשך הוא התנסה בטניס שולחן, טניס, כדוריד, כדורגל והרשימה עוד ארוכה. בשלב מסוים בכיתה ה', החליט שהוא שועט לעבר הכדורסל. בכיתה ז' התקבל לליגה, שיחק באגודת הפועל גבעתיים עד כיתה י"ב, ונהנה מכל רגע".

אפרופו כדורסל, אור-לי משתפת באנקדוטה מאותה תקופה. "עומרי נורא רצה לגבוה. הוא כל הזמן חיפש דרכים בניסיון לגבוה. הוא היה קורא מחקרים ומאמרים, מנסה לשנות תזונה, הכל כדי לגבוה אולי בכמה סנטימטרים. הוא תמיד האשים אותנו 'שהגנטיקה שלנו דפוקה'. זה הפך ממש לבדיחה משפחתית".

עומרי למד והתחנך בבתי הספר בורכוב (יסודי) וקלעי (תיכון) וכן היה חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והלומד (קן בורוכוב). "מבחינה חברתית עומרי היה סוג של LATE BLOOMER", מספרת אור-לי. "בגלל הפרעות הקשב והריכוז שהתמודד איתן, היו לו תקופות מאתגרות שהתבטאו בחרדות ובקשיים בלימודים. היו תקופות שהרגיש פחות אהוב או מקובל. בשביל הורה, לראות ילד במצב הזה היה  לא פשוט. טיפלנו בו מכל הכיוונים והאפשרויות. בתקופת הקורונה, הפלא ופלא – הילד החל לפרוח. בתקופת הסגרים, הוא יצא כל יום לרוץ ולהתאמן, נפגש עם חברים. ממש פרץ את הגבולות של עצמו. מרגע שהוציא רשיון בסוף כיתה י"א, שאי אפשר היה לעצור אותו".

מה הכוונה?

"כשהתגייס לצה"ל – הוא היה מאושר. אני תמיד אומרת שהוא נהרג בשיא שלו. הוא באמת טרף את החיים בכל רק שיכול היה. אנחנו רק מגלים בדיעבד, עד כמה הוא היה משמעותי בשביל הסביבה, החברים והחברות. האהבה שהשאיר כאן היא דבר לא רגיל ומאוד מפתיע, לחיוב כמובן".

איך היה לגדל את עומרי כמשפחה חד הורית?

"אנחנו שתי אימהות, משהו שלא היה טריוויאלי בשנות ה-90. דרך עומרי, הבן הבכור במשפחה, למדנו. דרכו בעצם עיצבנו את כל מה שמתאים למשפחה בהרכב הייחודי שלה. היינו אז מהחלוצים בתחום בארץ. מההתחלה החלטנו שאנחנו מאוד פתוחים עם הדבר הזה, ולא מסתירים שום דבר. עומרי היה מאוד גאה במשפחה שלנו. הכל היה פתוח ועל השולחן. זה היה פשוט נון אישיו. אני חושבת שהדבר הכי חשוב מבחינתי היה שהמשפחה הייתה אצל עומרי תמיד במקום הראשון. הוא לא היה מסכים לוותר על שום מפגש משפחתי. גם כשהיה מגיע בצבא ל-48 שעות, אחרי 21 יום שלא היה בו. הוא לא ויתר בשום פנים ואופן. כזה היה עומרי".

"האדמה נפערה – איך נושמים מחדש?"

שבעה באוקטובר 2023. היום בו מדינה שלמה עצרה מלכת. יום בו משפחות רבות איבדו את יקירהן לעד, ביניהן גם משפחת ניב. בתיעוד מצמרר, משתפת אור-לי צעד אחר צעד ביחס להתרחשויות אותו יום טראגי, פצע מדמם שמסרב להגליד.

"שבת בבוקר. 06:29, אזעקות. כמחזיקת תיק הביטחון והחירום בעירייה, עברתי מיד למוד עבודה. לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב. קיבלתי טלפונים מפיקוד העורף, ומהר מאוד התחלתי להפעיל את הכוחות בשטח. פתיחת חמ"ל, מקלטים, מעבר משגרה לחירום וכל הנהלים שמסביב. האמת, באותם רגעים לא באמת חשבתי על עומרי. אפילו בתת מודע לא הבנתי שהוא נמצא בלב הסערה. ב-06:55 אני מקבלת מעומרי פתאום ווטסאפ ששואל 'מה איתכן'? סיפרתי לו על המצב. הוא סיפר שהוא נמצא במיגונית, ושם בעצם הסתיימה ההתכתבות בינינו. שתי דקות לאחר מכן הוא שלח הודעה למיכל. לה הוא כתב דברים אחרים לחלוטין. הוא סיפר ש-'מטורף כאן, אווירה של מלחמה. עפים לנו רסיסים מעל הראש'. שתינו לא יידענו האחת את השנייה על ההודעות. רק בסביבות השעה 10:00 או 11:00, אני מקבלת טלפון מחברה טובה של עומרי מהצבא. היא שאלה האם שמעתי ממנו. סיפרתי לה שהתכתבנו בבוקר. היא אמרה שמחפשים אותו כבר כמה שעות יחד עם עוד כמה חיילים ששהו איתו ושהוא לא זמין".

ומה קורה אז?

"פתאום נפל לי האסימון שעומרי נמצא במקום מסוכן. באותה שיחה עם חברה שלו מהצבא, היא החלה לבכות. אז הבנתי שהיא כנראה יודעת משהו ולא רוצה לספר לי. הרגעתי אותה, ואמרתי שעומרי בטח יתקשר עוד מעט כשיתפנה. סגרתי את הטלפון, אבל כבר משהו החל לנקר אצלי. יש לי איכון של הטלפון שלו שהסתיים ב-08:13. הטלפון שלו שבק חיים, וכאן כבר התחלתי לדאוג. התקשרתי לחברים שלי בפיקוד העורף, אבל כולם ענו לי את אותה תשובה. 'נברר ונחזור אליך'. בדיעבד, כולם ידעו שהייתה לחימה קשה בזיקים, ושיש פצועים והרוגים. את הבשורה הנוראית קיבלנו ב-21:00 בערב. אני לא הייתי בבית. הגיע צוות מודיעי נפגעים של שלושה קצינים. מיכל והבנות היו בבית. בהמשך, הן הגיעו לבשר לי בחמ"ל. אז נשברנו כולנו. זאת הייתה דרמה בפני עצמה. מאותו רגע החלו נהרות של אנשים אצלנו בבית עד 04:00 לפנות בוקר. התחושה היא שהאדמה נפערת, שאתה נכנס לתוכה ורק מחפש את הדרך החוצה. לא הבנתי איך נושמים מחדש מתוך החור השחור הזה שנפער. איך בכלל ממשיכים את החיים ואיך מוצאים להם משמעות מחדש?".

מאז נפילתו של עומרי החלה אור-לי במנהג, שיש האומרים כי הפך לאחד מסימני ההיכר שלה. "מדי שבוע אני כותבת פוסט בפייסבוק לזכרו של עומרי. אני משתפת שם מדי יום שישי בשעה  16:00. השבוע זה היה הפוסט מספר 133, 133 שבועות שחלפו אותם אני ממספרת. לא התחלתי זאת כהנצחה, אלא כפורקן אישי. מהר מאוד הפוסטים הללו הפכו לויראליים ומגיעים לאלפים. אנשים ממש מחכים לזה. יש לי קהל קוראים אדיר, שכל פעם שאני חושבת להפסיק עם זה, מנסים לשכנע אותי שלא".

בדיעבד, מה אתם יודעים על השעות האחרונות של עומרי?

"כשעומרי יצא מהמיגונית לעבר העמדה להילחם הוא ראה את חברתו לקרב נועה מקבלת כדור ונופלת באמצע שדה אש. הוא  הספיק לרוץ אליה, דיווח שנפצעה, ביקש פינוי, הרים אותה ונשא אותה למקום מוגן עד שבאו לחלץ אותה. נשאר איתה שם לוודא שמפנים אותה ואז עלה לעמדה להילחם. הוא הציל את חייה. היא היתה פצועה אנוש והתאוששה. סך הכל נהרגו 7 מפקדים וטירון אחד – ביניהם עומרי ועוד 5 מפקדים שהיו סגל ההדרכה של פלוגת ההכשרה 'תבור', מחזור אוגוסט 23".

עד כמה יום הזיכרון הוא מאורע קשה עבורכם?

"אתמול בבוקר ישבתי עם רשימות ליום הזיכרון. זה יום הזיכרון השלישי שלנו בלי עומרי. כמה ימים לפני אני כבר מתחילה להרגיש את הכאב הנוראי הזה בכל הגוף. האמת, אני רק מתפללת שהשבוע הזה יעבור כמה שיותר מהר. לצערי, הכאב הזה נשאר איתנו ולא מרפה".

ממשיכה קדימה – בצילו של עומרי

בשאלת מאמצי ההנצחה של עומרי מאז נפילתו, משיבה אור-לי בצורה נחרצת. "אנחנו מנציחים את עומרי בכל דרך אפשרית. מנסים כל הזמן לייצר חוויות חדשות בשביל הבנות, וגם בשבילנו. מנסות להמשיך לחיות, בדיוק כמו שעומרי היה רוצה.

אני לא אדם של קלישאות. אני רק יודעת שעומרי היה רוצה לטרוף את החיים, זה מה שתכנן. אני רוצה להידבק בזה ולדבוק בכך. בגלל מה שהוא רצה, חשוב לי שכולנו נחיה טוב ופשוט נהנה מהחיים. להגיד שזה אפשרי באופן מלא, כמובן שלא. הבור הזה הוא כל כך עמוק וכואב. אבל אנחנו לפחות מתאמצות".

ציפור לחשה לנו שיש לך הרצאה ייעודית לזכרו של עומרי

"אני זו שעוסקת בהנצחה בעיקר במשפחה. מעלים רעיונות ואני מבצעת בדרך כלל.  ההנצחה הבולטת מכולן היא ההרצאה שבניתי 'להיות אני'. היא מבוססת על תחקיר שביצעתי בחודשים הראשונים של המלחמה. היה לי חשוב להבין את כל מה שקרה לעומרי. בתוך הכאוס שהיה לא קיבלנו מידע בצורה מסודרת, אז שתינו אותו בצמא מכל מי שהגיע וידע לספר.

עד היום כבר עברתי את רף 50 ההרצאות. אני עושה זאת בבתי ספר, בחטיבת החילוץ וההצלה מדי מחזור, ביחידות צה"ל השונות וכן בחברות פרטיות. אני מגיעה באהבה לכל מקום בו מזמינים אותי, ועושה זאת בהתנדבות מלאה. רואה בכך כשליחות האישית שלי".

אילו עוד מאמצי הנצחה יש לזכרו?

"בבית הספר התיכון בו למד 'קלעי' קראו לאולם הספורט על שמו – 'אולם עומרי'. לקבל הזמנה לטקס יום הזיכרון באולם 'עומרי'. יש בזה משהו מטורף ומצמרר. באולם ישנם ציורי קיר ותמונות שלו. בנוסף, טורניר כדורסל מתקיים בגבעתיים על שמו מדי שנה, כולל קבוצת החובבים בכדורסל בה שיחק, שמקיימת טורניר משלה".

איזה מסר יש לך לקוראים?

"את המסר שלי אספר דרך סיפור אישי. כשקיבלנו את החפצים האישיים של עומרי, חחיפשתי קודם כל את הטלפון שלו. קיבלנו אותו רק בשלב מאוחר יותר. כשהוא הגיע, הוא היה שבור. למרות הכל, התעקשתי לתקן ולהפעיל אותו. הוא היה כמובן סגור בקודים, אבל לי יש הסכם עם הילדים שיש לי את כל הקודים והסיסמאות שלהם, כך שאם יש תקלות תמיד פונים אליי.

כשעומרי נהרג, פתחתי את הטלפון עם הסיסמאות. מזל גדול שהיו לי אותן. בעיקר חיפשתי מה קרה בשבעה באוקטובר. חיפשתי כל מיני רמזים, וזה עזר לי בתחקיר. לפתע גיליתי בפתקים, פתק אחד נעול עם סיסמה. פתחתי אותו ונדהמתי לגלות רשימה של 9 סעיפים שרשם לעצמו. הוא כתב שם היגדים לעצמו. למשל, הסעיף הראשון מדבר על 'צניעות וענווה – להפסיק להתעסק במה שאחרים מקבלים או עושים'. היו שם 9 סעיפים מדהימים. הסעיף השלישי הוא המשמעותי ביותר בעיניי – 'להיות אני'. עומרי ניב פיירשטין. לא להסתיר את היכולות והאיכויות שלי, לא משנה מה אחרים חושבים. הסעיף הזה מעיד על כמה שלם עם עצמו הוא היה.  את הפתק הנעול הפכנו למגנט,  אותו אני מחלקת בהרצאות שלי.

גם להרצאה שלי קראתי – 'להיות אני. עומרי ניב פיירשטין'. וזה המסר שאני רוצה להעביר הלאה בשמו – תהיו אתם. תהיו שלמים עם עצמכם. כמו שעומרי היה".