בית ספר בליך

ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ראש עיריית רמת גן לשעבר ואיש החינוך הוותיק ישראל זינגר, משתף בסיפור אישי כואב.

מבעד לעיניים של מורה ומנהל, הוא חוזר אל כיתה אחת – י"ב 3 ממחזור כ"ב – ששכלה לא פחות משלושה מבוגריה, ומתאר את השבר, הגעגוע והתקווה שמלווים אותו ואת תלמידיו עד היום.

"מורים סופרים כל הזמן את התלמידים שלהם," כך פותח ישראל זינגר, ראש עיריית רמת גן לשעבר ואיש חינוך ותיק, את דבריו המרגשים לקראת יום הזיכרון. זינגר, ששימש שנים רבות כמורה למתמטיקה ומנהל בית ספר בעיר, לוקח את הקוראים למסע כואב אל עבר כיתה אחת – י"ב 3, "מחזור כ"ב" – כיתה שאיבדה שלושה מטובי בניה.

"הרבה שנים הייתי מורה ואני סופר את התלמידים שלי עד היום," הוא משתף בכאב. "סופר וסופר ובכל פעם מגלה שחסרים לי שלושה תלמידים. אלה תלמידי המתים. אלה החללים שלי."

השיעור הראשון והשני: הטרגדיה מכה פעמיים

זינגר חוזר אחורה בזמן אל הרגע שבו הכתה הבשורה המרה בפעם הראשונה. "נמרוד לונדון ז"ל היה הראשון. אני זוכר את ההודעה על מותו כמו מכת אגרוף פתאומית שמכאיבה לי בחזה עד היום. הוא היה ספורטאי מצטיין, חובב היסטוריה, עלם חמודות."

הוא מתאר כיצד התכנסו תלמידי הכיתה בחצר בית הספר מיד עם היוודע דבר האסון. "הייתי אז מנהל צעיר ואני זוכר שהסתובבתי בין הילדים האלה, שהתבגרו פתאום וחיבקו זה את זה בדמעות. הם הביטו בי בשאלה ולא היו לי תשובות. זה היה השיעור הראשון שלנו, זה היה שיעור מולדת. ביומני ציינתי: תלמיד אחד חסר."

אך הכאב של מחזור כ"ב לא תם שם. מאוחר יותר הגיעה הבשורה על נפילתו של תלמיד נוסף, רונן ילין ז"ל. "בן לניצולי שואה, ילד חייכן וחובב ספורט. האגרוף הכה שוב," כותב זינגר. חצר בית הספר שוב התמלאה בתלמידי הכיתה שהתאבלו יחד על העלומים והחברות שנגדעו בטרם עת. "לא ידענו את נפשנו מצער. זה היה כבר השיעור השני. שיעור באזרחות. שוב ספרתי את התלמידים שלי. כיתה י"ב 3. שניים חסרים."

בחינת הבגרות הכואבת מכולן

הטרגדיה הבלתי נתפסת של הכיתה הגיעה לשיא נורא עם נפילתו של תלמיד שלישי – אופיר קאופמן ז"ל. זינגר מתאר אותו כקצין מבטיח ואקדמאי. "בפעם השלישית לא הכה בנו אגרוף, היתה זו מכה איומה שנשמעה מקצה העיר ועד סופה. איך זה יכול להיות?! ההרוג השלישי באותה כיתה."

זינגר מתאר את המפגש השלישי של בני המחזור בחצר בית הספר, הפעם כבר כשהיו בני 30. "מבוגרים יותר, קומתם שחוחה והם כבר ידועי צער. זו היתה בחינת הבגרות שלנו. וביד רועדת רשמתי ביומן. י"ב 3. שלושה חסרים. מאז, כשאני מסתכל על תמונת המחזור ההיא, על מאות תלמידיי ותלמידותיי המחויכים והגאים, העיניים שלי מחפשות דווקא את הכיתה הזו, את שלושת הנערים האלה שחיוכם קפא בזמן. שלושה חללים. לכל אחד שם. לכל אחד שיר."

"אנחנו זוכרים את המוות אבל מקדשים את החיים"

את דבריו חותם ראש העיר לשעבר במסר קולקטיבי ומאחד לחברה הישראלית כולה לקראת אירועי הזיכרון. הוא מתאר את הצורך הישראלי לשיר יחד בכיכרות את הכאב, הגעגוע, והתקווה. "ומי שלא שר בקול רם, שר בלב. תסתכלו סביבכם… עשרות אלפים ישראלים עצובים מתכנסים בכיכרות, לשיר יחד לזכר הנופלים. וגם אם כולם שרים יחד, לכל אחד השיר שלו, הגעגועים שלו והמתים שלו. לכל אחד מאיתנו יש צער אישי, אבל התקווה שלנו משותפת."

"אנחנו זוכרים את המוות אבל מקדשים את החיים," מסכם זינגר במסר פרידה מצמרר של עוצמה. "אנחנו קוברים את ההרוגים וממשיכים להאמין בטוב. אנחנו בוכים ושרים."