מאה ימים בלעדיהם. מרכז הרפואי שיבא ציינו הבוקר בטקס מרגש מאה ימים למלחמת חרבות ברזל ואירועי ה-07.10.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית
המרכז הרפואי קלט עשרות פצועים מתחילת הלחימה, וגם חלק מהחטופים ששוחררו. בטקס נאמו פרופסור איתי פסח, מיה רגב שחזרה מהשבי ירדן גונן, אחותה של רומי שעדיין בשבי חמאס ואילאיל, שירית ירושלמי, אימה של עדן ירושלמי, המוחזקת בשבי חמאס ואחות במחלקה ילדים ג’ ובת קיבוץ ניר עוז, בשם כרמית פלטי-קציר שאחיה אלעד קציר מוחזק בשבי ואמה חנה קציר שוחררה.
פרופ’ איתי פסח, שקיבל את השבים במתחם המיוחד שנבנה בשיבא:
“כרופא שקיבל חלק מהשבים לטיפול, אני חרד מאוד למצבם לאחר 100 ימים בשבי. מי כמונו יודעים שמיום ליום גוברת הסכנה הממשית לחייהם. העברת התרופות שמדווחת בימים האחרונים היא צעד קטן אך בלתי מספק להבטחת שלומם. השבתם של כל החטופים הביתה היא חובתנו המוסרית ותמצית מהותנו כחברה וכעם.״
מיה רגב ששבה משבי החמאס ומטופלת בשיבא אמרה:
“לפני 100 ימים חשבתי שאני אחזור הביתה מה מסיבה לאמא ואבא שלי. לפני 100 ימים חשבתי שאני יכולה ללכת למסיבה במדינה שלי בלי לפחד שמשהו יקרה לי. לפני 100 ימים נחטפתי באכזריות ביחד עם אחי הקטן איתי, חברי הטוב עומר שם טוב ועם אורי דנינו שחזר לחלץ אותנו. איתי ואני חזרנו. עומר ואורי עדיין שם. 100 ימים שעומר אורי וכל שאר החטופים עדיין שם.
עברו בדיוק 50 ימים מאז שחזרתי. 50 ימים שאני כאן בבית מנסה לשקם את עצמי פיזית ונפשית והדרך היא קשה. כרגע עומר ואורי הכפילו את הזמן שלי שם ובקרוב יכפילו גם את הזמן של איתי. איך זה הגיוני?
איך אני יכולה להמשיך לחיות את החיים שלי כשזאת המציאות שלנו? 100 ימים מאז שכל החטופים ששם נחטפו באכזריות, 100 ימים שהחיילים שלנו מקריבים את חייהם עבור החטופים ועבור המדינה שלנו. 100 ימים שהם יושבים שם בחושך איום! מנסים להיאחז במעט התקווה שנותרה להם וכל יום נהיה קשה קצת יותר.
נשמטו מהם כל הזכויות שלהם ברגע. כשהייתי שם, ישבתי שם לבד והתפללתי כל יום לאלוהים שיוציא אותי מכאן, מהגיהנום הזה. היום אני יושבת כאן, במדינה שלי ומתפללת על כל אלה שעדיין שם מתפללת שהם מספיק חזקים בשביל להחזיק עוד קצת. אני מתפללת שהם יודעים שאנחנו נלחמים עליהם. ואני הכי מתפללת לראות אותם כאן איתנו כמה שיותר מהר.
הימים עוברים והכאב רק מתגבר. אני חושבת לעצמי כל הזמן איך אפשר להחלים ולהיות בסדר כשעוד 136 אחים שלי עדיין נמצאים שם. זה פשוט לא נתפס.
אני מודה כל יום על זה שאני כאן כי אם לא, אני לא יודעת מה היה המצב שלי כרגע. נפצעתי ברגל מירי שריסק לי את העצמות. רק לאחר שמונה ימים הוציאו לי את הכדור מהרגל וניתחו אותי. הטיפול הרפואי שקיבלתי היה רע. היה מזלזל. היה פשוט לא ראוי לבני אדם. כשחזרתי הביתה הגעתי לבית חולים עם זיהומים קשים שאני עד היום נלחמת ומתמודדת איתם. הרגל שלי ניצלה בנס.
יש שם עוד פצועים. יש שם עוד המון אנשים שנמצאים בסכנת חיים מיידית. חייבים להציל אותם כמה שיותר מהר לפני שיהיה מאוחר מדי. אותם ואת כולם.
כל יום אני יושבת וחושבת על הפצועים וכואב לי. הזמן שלהם אוזל והגוף והנפש שלהם כואבים כל כך. חייבים להציל אותם לפני שיהיה מאוחר מדי”.
ירדן גונן, אחותה של רומי גונן המוחזקת בשבי החמאס שיתפה:
“הנושא שאנחנו מתמודדים איתו הוא בעיה בריאותית הומניטרית וכאן בתוך מרכז הבריאות יש מאות אנשים שעצרו את היום שלהם ובאו לתמוך, לתת לנו לגב ולהראות שזה לא רק שלנו אלא של כולם.
אחותי הקטנה היא קרן שמש, היא אחד הדברים הכי טובים בחיים שלי, אחת החברות הכי קרובות אליי בשנים האחרונות וכל מה שהיא רצתה לעשות זה ללכת ליהנות, להפיץ את האהבה שלה לריקוד וליהנות. ברגע של הכי תחושת חופש מוגזמת כשהלילה מתחיל להתפזר ועולה האור, זה רגע אופורי שהכל עוצר ויש תחושת חמימות – זה בדיוק הרגע שבו הרסו להם הכל.
אחותי עדיין שם ואני לא יודעת ממה שקורה איתה בשישה שבועות אחרונים.
לא היינו יכולים לשרוד בלעדיכם כל כך הרבה. אבל רק בזכותכם ובזכות הביחד אנחנו מצליחים לעבור כל יום ונצליח להביא לסיום הפרק הזה. נחזיר את כל מי שבחיים בחיים ואת כל מי שלצערנו לא בחיים, גם מי ששם תשע שנים, כי עם ישראל לא מוותרים על האנשים שלהם.
זה מה שגורם לי להיאבק כל יום, לקום ולהגיד שאחותי שווה את זה. את וכל ה-135 האחרים. בבקשה אל תפסיקו.
אני לא מאמינה שהגענו ליום ה-100 והלוואי שלא נגיע ליום ה-101 כי אם אנחנו לא מרגישים שאנחנו שורדים את זה אז מה הם מרגישים.
משפט שהולך איתי הוא מאחת המיגוניות – ‘אני נשבר, אמר האור והפך לקשת’. הלוואי שגם כשנישבר נהפוך לקשת ונישאר קשת”.
דבריה של שירית ירושלמי, אימה של עדן ירושלמי, המוחזקת בשבי חמאס:
“עדן חטופה בעזה כבר 100 ימים. היא נחטפה מהמסיבה שבה היתה אמורה לברמן. בשעה 7:30 בבוקר עדן התקשרה אלי בצרחות היסטריות להגיד שמחבלים יורים עליהם. במהלך כל המנוסה שלה והניסיון להסתתר מהמחבלים עדן דיברה איתנו בטלפון במשך 3 וחצי שעות עד לרגע שהבנו שהמחבלים ראו אותה ועדן הספיקה לומר לנו “תפסו אותי “ובמקביל שמענו את המחבל אומר לה “תעל.”
מאז ה- 7 לאוקטובר חיינו נעצרו וכל מטרתנו היא להחזיר את עדן שלנו הביתה בריאה ושלמה בנפשה ובגופה. עדן ילדה שאוהבת את החיים, אוהבת את הים, ילדה עם נתינה אינסופית, תמיד מוקפת בהרבה חברים ומכל הגילאים, יש לה נוכחות מאד מורגשת ושמחת חיים ענקית.
משפחתי ואני מתפללים לחזרתה המהירה של עדן ושל כל החטופים האחרים. החלמה מהירה לפצועים וחזרתם לשלום של כל חיילי צה”ל.
בהמשך הקריאה את הפוסט שכתבה:
“אלוהים כמה אפשר. 100 ימים והמספר לא נקלט, 100 של אי ודאות, 100 ימים של כאב, 100 ימים של געגועים, 100 ימים שפשוט בא לי לצרוח לשמיים, חייבים להיות חזקים בשבילך. אני רוצה להאמין שאת מצליחה לשרוד ושאת נאחזת באמונה שאנחנו עושים הכל כדי לשחרר אותך מהגיהנום. מבטיחה לך שברגע שתהיי שוב בזרועותיי אף אחד לא יצליח לשחרר אותך מזרועותיי אז בבקשה עדן תחזיקי עוד קצת”.
דבריה של אילאיל, אחות במחלקה ילדים ג’ ובת קיבוץ ניר עוז, בשם כרמית פלטי-קציר שאחיה אלעד קציר מוחזק בשבי ואמה חנה קציר שוחררה:
“בסרטון מעזה קורא אלינו אחי, אלעד קציר. ‘כבר הייתי קרוב למות, יותר מפעם אחת’. אני לא יכולה להתחיל לתאר לעצמי באילו דרכים היה אחי קרוב למצוא את מותו. כבר 100 ימים, כל יום מחדש, הם עוברים את תופת ה-7 באוקטובר.
אלו גם 100 ימים קשים לכלל הציבור הישראלי. הטראומה, הכאב והעצב מלווים את כולנו. אלו 100 ימים בהם כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לתת דין וחשבון – מה עשיתי היום בשביל להחזיר את החטופים הביתה בחיים? האם זעקתי את זעקתם?
לפני 50 ימים חזרה אליי אמי, חנה קציר. חזרתם מספרת לנו 2 עובדות שאינן ניתנות להכחשה: האחת, אפשר לבצע עסקה בה יחזרו אלינו חטופים בחיים! זה קרה! השנייה, כעת אנחנו יודעים איך נראים ומרגישים החיים בשבי – הרעבה, אלימות, הזנחה והתעללות.
הם מספרים לנו באיזה מצב נפרדו מהחטופים ואנחנו רק יכולים לשער בנפשנו באיזה מצב הם נמצאים לאחר 50 ימים נוספים. חשוב שלא נאטום את עצמנו. חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא חטוף בעזה.
זוהי שעת חירום, בה אנו נמדדים כחברה וכמדינה, בינינו לבין עצמנו קודם כל, וחובתנו המוסרית היא לדאוג לחזרתם היום.
המחירים ידועים והם כבדים אבל יש מחיר כבד יותר – המחיר שנשלם כחברה אם לא נחזיר את החטופים. אובדנם לא ייתן מנוח לחברה הישראלית.
לא יהיו ריפוי והחלמה לחברה הישראלית עד שהם ישובו אלינו. אני קוראת מעל במה זו לממשלת ישראל, לקבינט הביטחוני ולראש הממשלה – בצעו עסקה עכשיו. זוהי חובתכם המוסרית וזהו החוזה הבסיסי בינינו.
אני רוצה לסיים במילותיו קורעות הלב של אחי מהסרטון האחרון שנשלח: ‘ממשלת ישראל, אל תגידו למשפחה שלי שעשיתם הכל כדי להציל אותי – כי זה לא נכון’. ואני רוצה לומר, אתה צודק אלעד – אם המדינה היתה עושה ה-כ-ל, כבר היית כאן איתנו. אבל עוד לא מאוחר מדי! אתה חי ותחזור אלינו חי!
אני לא אפסיק לרגע להזכיר למדינה שלי ולעומדים בראשה את מחויבותם לאחי ולכלל האזרחים שביטחונם הופקר בשבעה באוקטובר ומאז מופקר 100 ימים נוספים.
בואו נגרום למקבלי ההחלטות לומר ‘אזרחי ישראל, קיבלנו החלטה אמיצה היום! נעשה כ-ל מה שיידרש עד שנחזיר את אחרון החטופים’!
אולי יעניין אותך גם: בור נפער בכביש ברחוב דרך שיבא ברמת גן, מכרז לרכישת זכויות בעלות בבעלות משותפת לבניית 50 יח”ד ברמת גן
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
