עד השבעה באוקטובר 2023, לאור-לי ניב היה מוטו חיים ברור, סדור ובלתי מעורער. כאישה חזקה, קצינה בכירה בצה"ל בעברה, אשת עשייה פעלתנית ודמות מוכרת מאוד בזירה הציבורית והמוניציפלית, היא נהגה לשנן אותו בכל הזדמנות: "החיים יפים, ואנחנו האנשים מסבכים אותם".
"כל הזמן אמרתי את זה", משחזרת אור-לי, וקולה מסגיר את התהום שנפערה בין אז להיום. "אני פוגשת המון אנשים, תושבים, קולגות, חברים. כל הזמן. ובכל פעם שמישהו שאל אותי ברחוב או במסדרון מה שלומי? מה נשמע? או איך אני מרגישה? תמיד, בלי לחשוב פעמיים, עניתי שהכל טוב. ובאמת התכוונתי לזה. בסך הכל היה מצוין. החיים היו יפים, המשפחה הייתה שלמה, העבודה, הקריירה, ההישגים. באמת שלא היו לי שום תלונות".
ואז הגיעה השבת ההיא, שטרפה את הקלפים והפכה את עולמה על פיו. בנה הבכור, סמ"ר עומרי ניב פיירשטין ז"ל, לוחם חילוץ והצלה, נפל בקרב הגבורה ההיסטורי על בסיס הטירונים בזיקים. הוא היה רק בן 20 בנופלו.
"ב- 7 באוקטובר בשעה 6:55 עומרי שלח הודעת וואטסאפ ושאל, 'מה אתכן?'. כתבתי לו, 'טירוף, פתחנו מקלטים, ומה אתכם?' הוא כתב לי, 'הקפיצו אותנו מהמיטה ואנחנו במיגונית'. בשעה 7:18 כתבתי לו, 'עושה רושם שההתקפה מתוכננת היטב, כנראה חדר מחבל', הוא אענה לי: "הבנתי". ומאז נעלמו עקבותיו. במקביל הוא התכתב עם אמא מיכלי וכתב, 'אמא, יש כאן אווירת מלחמה, רסיסים עפים מעלינו'. למיקה אחותו הקטנה הוא כתב 'הכל בסדר'. וזהו. בשעה 8:30 יצאתי לחמ"ל כחלק מתפקידי כמנהלת החירום בעיר".
"לא חשבתי ולא דאגתי, כלום. בתקשורת לא דיברו על זיקים ומבחינתי הבסיס היה מקום בטוח. בשעה 10:15 התקשרה חברה טובה של עומרי ושאלה אם שמעתי ממנו. שאלתי, 'למה את שואלת?', והיא בכתה ואמרה, 'אני דואגת'. למרות שהשיחה הטרידה אותי המשכתי לעבוד על אוטומט. חברים מפיקוד העורף שאיתם יצרתי קשר התחמקו ממני. ביקשתי שיבדקו ויחזרו אליי. בשעה 16:00 אחד מהם השאיר לי הודעה, 'הלחימה בזיקים נמשכת, כשאפשר יהיה לשחרר פרטים אתקשר, בינתיים תנשמי, הכל בסדר'. באותו רגע הדם אזל מגופי. אמרתי לעצמי, משהו קרה לעומרי. בשעה 21:10 לקחו אותי מהחמ"ל לחדר אחר וכשהדלת נפתחה ראיתי את קצין הנפגעים. העולם חרב. צרחתי, 'לא, אל תגיד לי כלום, אני לא רוצה לשמוע, אל תדבר, אל תגיד'. אבל הוא היה חייב. כששמעתי את המילים 'עומרי נהרג' איבדתי שליטה באופן טוטאלי".
מה את עונה ששואלים מה שלומך?
"היום, כששואלים אותי מה שלומי, אני פשוט לא יכולה לענות", היא אומרת בגילוי לב נדיר. "אני בן אדם מאוד אותנטי, אין בי טיפה של זיוף ואני לא מסוגלת לייפות דברים או להעמיד פנים. אז אני פשוט מתחמקת מהשאלה. אני לא עונה עליה או שעונה בשאלה חזרה. וכשאני נזכרת במוטו ההוא, שהחיים יפים ואנחנו מסבכים אותם – אני מבינה כמה הוא כבר ממש לא נכון בעיניי. החיים מורכבים להחריד, הם קשים, ובעיקר אין לנו שום שליטה על שום דבר. שבעה באוקטובר הוא היום שמפריד באופן חד, אכזרי ומוחלט בין החיים שלפני לבין החיים שאחרי. החיים היום לא דומים למה שהיה בכלום. שום דבר לא נשאר כפי שהיה".
הבבואה שנעלמה: כשיחסי הכוחות מתפרקים
הנפילה של עומרי לא הייתה רק אובדן אישי של אם לבנה; היא טלטלה את המערך המשפחתי כולו, מהיסוד. עומרי, מספרת אור-לי, היה עמוד תווך שתפס נפח עצום בבית, במשפחה הגרעינית ובשלוש המשפחות המורחבות המקיפות אותם.
"הייתה לו נוכחות אדירה", היא מתארת בעיניים בורקות. "הוא היה אהוב על כולם באופן בלתי נתפס. לא היה אדם אחד שהכיר אותו ולא מצא איתו חיבור ישיר, עמוק וייחודי. וכשהוא איננו, נפער בור. ריק מאוד משמעותי שמורגש בכל חדר ובכל נשימה".
השינוי הזה חילחל לכל תפקיד ומעמד בתוך המשפחה: "במשפחה הגרעינית שלנו פתאום אין בן בכור. למעשה, אין בן בכלל. אני כבר לא אמא של בן חי ושתי בנות. פתאום מאיה הפכה להיות האחות הגדולה, ומיקה, שהייתה הקטנה, הפכה פתאום לשנייה בסדר המשפחתי, ולא השלישית. כל הדינמיקה והתפקידים השתנו. מיכלי, שהייתה מחוברת אליו סביב עולמות תוכן שלמים שאני פחות התחברתי אליהם, כמו אהבה מטורפת לספורט, איבדה את הפרטנר הכי קרוב שלה. קובי, שהיה יושב איתו שעות על גבי שעות בשיחות נפש עמוקות ומפרק איתו סרטי קולנוע, נותר בלעדיו".
ועבור אור-לי עצמה, החיסרון הוא פיזי וכמעט מוחשי. "כל מי שהכיר אותנו ידע שמרגע שעומרי נולד, הוא היה הבבואה שלי. גם השם שלו, עומרי, החיים שלי. כשהיה ילד קטן הוא היה פשוט קופי שלי מבחינה חיצונית, אבל החיבור העמוק יותר היה פנימי ומנטלי. הוא חשב כמוני, הרגיש כמוני, הגיב כמוני. היינו מחוברים בנימי הנפש. ופתאום אין את זה. הכל השתנה".
פרשת השבוע של ימי שישי: "מחכים למילים האלה"
את הכאב המפלח והבלתי נסבל סירבה אור-לי לכלוא פנימה, אך הדרך שבה בחרה לתעל אותו נולדה מתוך רגע של משבר אישי ופיזי. בימי שגרה, עקב עבודתה התובענית מסביב לשעון, היה לה מנהג קבוע ומקודש: בכל יום שישי בצהריים, אחרי סיום סידורי הבית והקניות, היא הייתה פורשת לשעתיים-שלוש של מנוחה בחדר סגור, לבד עם עצמה.
"ביום שישי הראשון אחרי שהוא נהרג, עוד לפני שסיימנו את השבעה, הגיעו שעות הצהריים", היא נזכרת. "הייתי מרוסקת, אבל לא היה שום סיכוי שאצליח לעצום עין. מי יכול לישון בכלל? לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז התיישבתי מול המקלדת ופשוט כתבתי לו מכתב".
המכתב הזה הפך לפוסט, והפוסט הפך למסורת שבועית בלתי נתפסת בהיקפה. כבר למעלה משלוש שנים, שבוע אחר שבוע, במשך מעל 150 שבועות ברציפות, אור-לי מתיישבת בכל יום שישי אחר הצהריים, מסתגרת בחדרה, וכותבת לעומרי.
"זה הפך להיות הזמן שלנו, שלי איתו, ואף אחד לא מעז להפריע", היא מספרת. "הבנות, מיכל, החברים, כולם יודעים שבשעות האלה אור-לי לא עונה לטלפונים. זה הזמן שאני מעלה את הפוסט, ואז יושבת שעתיים-שלוש ופשוט קוראת תגובות, מתחברת ומדברת איתו".
הפוסטים השבועיים של ניב הפכו לתופעה ברשתות החברתיות, עם אלפי עוקבים, תגובות ושיתופים. עבור רבים, הטקסטים הללו הפכו למעין עוגן שבועי. "לפני יותר משנה מישהו כתב לי: 'את יודעת שהפוסטים שלך הם כמו פרשת השבוע שלי?'", היא אומרת בהתרגשות. "וזה נכון. כי תמיד שאלתי את עצמי איך רבנים בצבא קושרים את פרשת השבוע למשהו שקורה באותו רגע בחדשות. וזה בדיוק מה שקורה לי בכתיבה: יש איזה אירוע עכשווי, זיכרון שעולה, ומתוכו נבנה הגשר שמחבר אותי לעומרי".
האחריות שהתפתחה סביב הפוסטים מפתיעה אותה בכל פעם מחדש. "אנשים ממש מחכים לזה", היא מחייכת חיוך מהוסס. "אם השעה ארבע וחצי ועוד לא העליתי, מתחילות לזרום הודעות: 'אור-לי, הכל בסדר? מה קורה? איפה הפוסט?'. לפני כמה שבועות הייתי גמורה מעייפות ונרדמתי. התעוררתי בחמש ועשרים ומצאתי הודעה מודאגת מאחותי. אמרתי לה שהטקסט מוכן ופשוט נרדמתי, והיא נשמה לרווחה. החרדה הכי גדולה שלי היא שמתישהו יגמרו לי הנושאים, או שאתחיל לחזור על עצמי, למרות שב-150 פוסטים אי אפשר לזכור הכל. אבל הראש שלי פשוט לא מפסיק לעבוד. הוא חושב עליו ומחפש אותו בכל פרט במציאות".
הכתיבה הזו פתחה מעגלים עצומים של שותפות גורל. אנשים שמעולם לא פגשו את עומרי בחייו מרגישים שהם מכירים אותו לעומק. "אתמול שלחה לי הודעה תושבת העיר, מכרה רחוקה, וכתבה לי: 'הייתי עכשיו בבית העלמין, ביקרתי את עומרי, עמדתי ליד הקבר ואמרתי לו: עומרי, אנחנו אמנם לא מכירים, אבל דרך אמא שלך אני מכירה אותך כל כך טוב מאז שנהרגת'. המשפט הזה קרע לי את הלב והרחיב אותו בו-זמנית".
הנהג המבצעי של החפ"ק שהפך ל"מלך הסחנ"שים"
עומרי לא היה קצין ולא ענד דרגות פיקוד. הוא שירת כלוחם וכנהג המבצעי של חפ"ק מפקד הפלוגה, תפקיד המכונה בצבא "ב' קוד". אולם מאחורי ההגדרה הצבאית היבשה הסתתרה אישיות כובשת, שהפכה אותו לדמות המרכזית עבור עשרות טירונים ולוחמות.
"בגלל שהוא לא היה מפקד ישיר, לא היה בינו לבין החיילים דיסטנס", מסבירה אור-לי. "הוא היה הדמות הנגישה, החמה והמנחמת. בבסיס כולם קראו לו 'מלך הסחנ"שים' – שיחות הנפש. היה לו בסיס קבוע, 'ספסל הסחנ"שים'. טירונים וטירוניות היו מחכים בתור כדי לשבת איתו, להדליק סיגריה, לפתוח פחית קולה ולפרוק את הלב. עומרי ידע להקשיב באמת. הוא ראה כל אחד ואחת בגובה העיניים, ומעולם לא השאיר אדם שקוף".
אחד המאפיינים הבולטים באישיותו של עומרי היה היחס המיוחד, המגונן ומלא הכבוד שהעניק לנשים בכלל, וללוחמות ששירתו לצידו בפרט. "הוא היה גבר שמכבד נשים ברמות הכי עמוקות שיש", היא מספרת. "החברות שלו מהפלוגה סיפרו לי אחרי הנפילה שכל אחת ואחת מהן ראתה בו פוטנציאל לבן זוג המושלם. הוא היה גברי מאוד, חזק פיזית, שקט, צנוע בטירוף, ולא דיבר על הדברים האלה בבית. כשהייתי מנסה לחלוב ממנו סיפורים על בנות, הוא היה קוטע אותי מיד: 'אמא, אין סיכוי שאני מדבר איתך על זה, תשכחי מזה'. רק אחרי שהוא נהרג גילינו את עוצמת ההערצה כלפיו".
במכתב פרידה מטלטל שהעבירה למשפחה אחת הלוחמות ששירתה איתו, נכתבו מילים שחקוקות באור-לי לעד: "היית גבר החלומות של כל לוחמת בפלוגה. זה שמגיע ביום ראשון ושואל באמת איך עבר הסופ"ש ומקשיב לתשובה עד הסוף; הגבר החזק שמשרה תחושת ביטחון בלתי ניתנת לערעור, זה שרואה אותך ומבין הכל רק במבט אחד".
שדה התופת של זיקים: ארבע בחירות של גבורה
כמי שגדלה בבית פטריוטי לאב צנחן שהתנדב למילואים עד גיל 55 ולחם בגבעת התחמושת ובשחרור הכותל, וכמי ששירתה בעצמה שנים ארוכות בצה"ל והעבירה אינספור מורשות קרב, אור-לי מודה שהמילה "גיבור" עדיין צורמת באוזניה בהקשר של בנה.
"גדלתי על כך שגיבורים הם אלה שלחמו בששת הימים, ביום כיפור, במלחמת השחרור. המיתוסים של קום המדינה. כשמישהו אומר לי 'עומרי גיבור', קשה לי לתפוס את זה. לקח לי כמעט שנה שלמה של תחקירים, איסוף עדויות וביקורים בשטח כדי להבין את תמונת הקרב המלאה באותו בוקר שחור בבא"ח זיקים. וכשהבנתי אותה – נותרתי המומה לחלוטין".
נקודת המבט הזו התחדדה בשיחה שקיימה לאחרונה עם אחד מחבריו הקרובים של עומרי, שלחם לצידו באותם רגעים גורליים. "הוא ישב אצלנו בסלון ואמר לי משהו שלא עוזב אותי: 'אור-לי, אני כועס על עומרי. כשאני נזכר בזה בא לי להרביץ לו. כי כולנו – כל מי שהיה שם – נקלענו לסיטואציה. המחבלים הפתיעו אותנו כשהיינו בתפקיד כזה או אחר ולא הייתה לנו ברירה. אבל עומרי? עומרי לא נקלע לסיטואציה. עומרי בחר להיכנס אליה, והוא בחר לעשות את זה ארבע פעמים שונות באותו בוקר'".
וכך נראו ארבע הבחירות הגורליות של סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין באותן שעות של גיהינום:
הבחירה הראשונה הייתה להצטייד בנשק, למרות שתפקידו כנהג חפ"ק לא חייב אותו בכך, ולהתייצב מיד בחזית כדי להגן על הטירוניות חסרות הניסיון שהיו בבסיס ולכוון אותן למחסה.
הבחירה השנייה התרחשה כאשר הסמלת נועה זאבי נפצעה בשטח פתוח. השניים ערכו ביניהם הגרלה קצרה מי יוצא ראשון מקו המיגון; נועה זכתה בהגרלה ויצאה, אך בתוך שניות ספורות נורתה ונפלה באמצע שדה חשוף וקלט-אש שנשטף בירי צלפים, רימונים וטילי RPG. עומרי לא היסס לרגע: שנייה אחת בלבד לאחר שראה אותה נופלת, זינק אל תוך התופת, תחת אש תופת חסרת מעצורים, הרים אותה בזרועותיו וחילץ אותה למקום מובטח, תוך שהוא משגר הודעת חירום בקשר: "זאבי נפגעה, דחוף אלונקה".
הבחירה השלישית הייתה מול רון, לוחמת נוספת שירדה מעמדת הלחימה כשהיא פצועה, מדממת מראשה והלומה. היא פנתה לעומרי בייאוש ואמרה לו שאינה מסוגלת להמשיך להילחם. עומרי הניח יד בוטחת על כתפה, הרגיע אותה במילים חמות, ואמר לה בביטחון מוחלט: "את לוחמת מצוינת וקצינה מעולה. עכשיו טוסי למיגונית, אני מחפה עלייך!". הוא פתח באש רתק מסיבית כדי לאפשר לה להגיע לחוף מבטחים.
בשלב זה, אומרת אור-לי, כל אדם סביר היה עוצר. הוא הציל שתי לוחמות, מילא את תפקידו מעל ומעבר, ויכול היה לחזור למיגונית מבלי שאיש יבוא אליו בטענות. אבל אז הגיעה הבחירה הרביעית: עומרי החליט לעלות לעמדת הירי כדי לתגבר את הלוחמים שהגנו על הבסיס. כשהגיע לעמדה והבין כי המבנה הפיזי שלה אינו מאפשר לראות את המחבלים המסתתרים, הוא סירב להישאר מוגן מאחורי הבטון. הוא יצא מהעמדה, ביצע איגוף רגלי משמאל כשהוא חשוף לחלוטין לכדורי האויב, והסתער פנים אל פנים מול המחבלים – עד שנפגע ונהרג במקום.
"כשעמדתי שם, בזיקים, וראיתי את המרחקים בעיניים, קלטתי שאין שם שום מחסה", אומרת אור-לי בקול שבור. "אין עצים, אין קירות, אין כלום. שדה פתוח לגמרי, שכולו מוות. הוא רץ לתוך התופת פעם אחר פעם. זו לא הייתה היקלעות למלכודת, זו הייתה בחירה מודעת, עמוקה, של מי שסירב לעמוד מנגד כשאחרים בסכנה".
"המדד הוא כמות קפסולות הקפה"
איך ממשיכים לחיות, לקום בבוקר, ולמלא תפקיד ציבורי תובעני לאחר שבר שכזה? עבור אור-לי, התשובה טמונה בעשייה ובחוסר מנוחה מודע.
"אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה איזון", היא מחייכת חיוך מריר. "יש לי נפילות, המון נפילות, בכל יום. אבל הבנתי מהר מאוד שאני חייבת להיות עסוקה. אני עובדת ברציפות מגיל 12, מעולם לא עצרתי, ואם אינני עסוקה – הנפילה הופכת לתהום. מישהי אמרה לי פעם: 'את פנסיונרית של הצבא, למה את עובדת כל כך קשה? לכי תשחי בקאנטרי, תלכי לחוגים'. אבל זו לא אני. אני חייבת לקום בבוקר מתוך ידיעה שאני משפיעה, שאני משמעותית עבור אנשים, בני נוער, תושבים. זה הצינור שמחזיק אותי בחיים. העבודה נותנת לי כוח. העשייה למען הציבור. ובסוף בסוף גם עומרי. הזכרונות ממנו. ההערכה שלו כלפיי כשהיה בחיים. זה נותן לי כוח להמשיך".
העוגן הנוסף שלה הוא הבית, שהפך למוקד עלייה לרגל בלתי פוסק. "אם תשאלי אותי מה המדד לשלוש השנים האחרונות, התשובה היא כמות קפסולות הקפה שקניתי", היא צוחקת. "כמות שלא שתיתי בכל חיי. כמעט בכל ערב הבית מלא באנשים, במשפחה העוטפת, בחברים, גם ותיקים שחזרו, גם חדשים ובעיקר בחברים ובחברות של עומרי מהצבא. הם מגיעים, יושבים שעות ולא רוצים ללכת. רק לפני כמה שבועות הגיעו כל הלוחמות ששירתו איתו לערב המבורגרים אצלנו בסלון. אנחנו חיים אותו בכל שנייה, בכל נשימה".
באחת משיחותיהם האחרונות, שלח לה אחד הלוחמים מהפלוגה הודעה שמסכמת אולי את הכל: "אני צריך להגיד לכם תודה. בכל פעם שאני אצלכם, אני מתמלא כוחות על הזכות שקיבלתי לפגוש בחיי תופעה שנקראת עומרי. ככל שאני מכיר אתכם יותר, אני מבין למה הוא היה כזה מוצלח".
"לא נלחמת משנאה אל מי שלפניך, אלא מאהבה לאלו שמאחוריך", אמרה אחת הלוחמות בהספד על קברו של עומרי "זה היה עומרי במדויק", היא מסכמת, ומבטה מישיר קדימה, צלול וכואב כאחד. "וככה בדיוק אני רוצה שיזכרו אותו. לא כפסל ולא כמיתוס רחוק. אלא כבחור חי, תוסס, שאהב את החיים ונהרג בשיא פריחתו; אדם שראה כל נפש, שפעל מתוך אהבה עצומה לאנשים, ושלעולם – אבל לעולם – לא השאיר אף אדם שקוף מאחור".
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
