7 באוקטובר

7 באוקטובר כל החדשות והעדכונים החמים בנושא, כולל תמונות, סרטי וידאו וכתבות על 7 באוקטובר.

"החיים היום לא דומים למה שהיה בכלום": אור-לי ניב על החיים מאז נפילת בנה עומרי

עד השבעה באוקטובר 2023, לאור-לי ניב היה מוטו חיים ברור, סדור ובלתי מעורער. כאישה חזקה, קצינה בכירה בצה"ל בעברה, אשת עשייה פעלתנית ודמות מוכרת מאוד בזירה הציבורית והמוניציפלית, היא נהגה לשנן אותו בכל הזדמנות: "החיים יפים, ואנחנו האנשים מסבכים אותם".

"כל הזמן אמרתי את זה", משחזרת אור-לי, וקולה מסגיר את התהום שנפערה בין אז להיום. "אני פוגשת המון אנשים, תושבים, קולגות, חברים. כל הזמן. ובכל פעם שמישהו שאל אותי ברחוב או במסדרון מה שלומי? מה נשמע? או איך אני מרגישה? תמיד, בלי לחשוב פעמיים, עניתי שהכל טוב. ובאמת התכוונתי לזה. בסך הכל היה מצוין. החיים היו יפים, המשפחה הייתה שלמה, העבודה, הקריירה, ההישגים. באמת שלא היו לי שום תלונות".

ואז הגיעה השבת ההיא, שטרפה את הקלפים והפכה את עולמה על פיו. בנה הבכור, סמ"ר עומרי ניב פיירשטין ז"ל, לוחם חילוץ והצלה, נפל בקרב הגבורה ההיסטורי על בסיס הטירונים בזיקים. הוא היה רק בן 20 בנופלו.

"ב- 7 באוקטובר בשעה 6:55 עומרי שלח הודעת וואטסאפ ושאל, 'מה אתכן?'. כתבתי לו, 'טירוף, פתחנו מקלטים, ומה אתכם?' הוא כתב לי, 'הקפיצו אותנו מהמיטה ואנחנו במיגונית'. בשעה 7:18 כתבתי לו, 'עושה רושם שההתקפה מתוכננת היטב, כנראה חדר מחבל', הוא אענה לי: "הבנתי". ומאז נעלמו עקבותיו. במקביל הוא התכתב עם אמא מיכלי וכתב, 'אמא, יש כאן אווירת מלחמה, רסיסים עפים מעלינו'. למיקה אחותו הקטנה הוא כתב 'הכל בסדר'. וזהו. בשעה 8:30 יצאתי לחמ"ל כחלק מתפקידי כמנהלת החירום בעיר".

סמ״ר עומרי ניב פיירשטין ז״ל
סמ״ר עומרי ניב פיירשטין ז״ל. צילום באדיבות המשפחה

"לא חשבתי ולא דאגתי, כלום. בתקשורת לא דיברו על זיקים ומבחינתי הבסיס היה מקום בטוח. בשעה 10:15 התקשרה חברה טובה של עומרי ושאלה אם שמעתי ממנו. שאלתי, 'למה את שואלת?', והיא בכתה ואמרה, 'אני דואגת'. למרות שהשיחה הטרידה אותי המשכתי לעבוד על אוטומט. חברים מפיקוד העורף שאיתם יצרתי קשר התחמקו ממני. ביקשתי שיבדקו ויחזרו אליי. בשעה 16:00 אחד מהם השאיר לי הודעה, 'הלחימה בזיקים נמשכת, כשאפשר יהיה לשחרר פרטים אתקשר, בינתיים תנשמי, הכל בסדר'. באותו רגע הדם אזל מגופי. אמרתי לעצמי, משהו קרה לעומרי. בשעה 21:10 לקחו אותי מהחמ"ל לחדר אחר וכשהדלת נפתחה ראיתי את קצין הנפגעים. העולם חרב. צרחתי, 'לא, אל תגיד לי כלום, אני לא רוצה לשמוע, אל תדבר, אל תגיד'. אבל הוא היה חייב. כששמעתי את המילים 'עומרי נהרג' איבדתי שליטה באופן טוטאלי".

מה את עונה ששואלים מה שלומך?

"היום, כששואלים אותי מה שלומי, אני פשוט לא יכולה לענות", היא אומרת בגילוי לב נדיר. "אני בן אדם מאוד אותנטי, אין בי טיפה של זיוף ואני לא מסוגלת לייפות דברים או להעמיד פנים. אז אני פשוט מתחמקת מהשאלה. אני לא עונה עליה או שעונה בשאלה חזרה. וכשאני נזכרת במוטו ההוא, שהחיים יפים ואנחנו מסבכים אותם – אני מבינה כמה הוא כבר ממש לא נכון בעיניי. החיים מורכבים להחריד, הם קשים, ובעיקר אין לנו שום שליטה על שום דבר. שבעה באוקטובר הוא היום שמפריד באופן חד, אכזרי ומוחלט בין החיים שלפני לבין החיים שאחרי. החיים היום לא דומים למה שהיה בכלום. שום דבר לא נשאר כפי שהיה".

אור-לי ניב עם המשפחה. צילום באדיבות המשפחה
צילום באדיבות המשפחה

הבבואה שנעלמה: כשיחסי הכוחות מתפרקים

הנפילה של עומרי לא הייתה רק אובדן אישי של אם לבנה; היא טלטלה את המערך המשפחתי כולו, מהיסוד. עומרי, מספרת אור-לי, היה עמוד תווך שתפס נפח עצום בבית, במשפחה הגרעינית ובשלוש המשפחות המורחבות המקיפות אותם.

"הייתה לו נוכחות אדירה", היא מתארת בעיניים בורקות. "הוא היה אהוב על כולם באופן בלתי נתפס. לא היה אדם אחד שהכיר אותו ולא מצא איתו חיבור ישיר, עמוק וייחודי. וכשהוא איננו, נפער בור. ריק מאוד משמעותי שמורגש בכל חדר ובכל נשימה".

השינוי הזה חילחל לכל תפקיד ומעמד בתוך המשפחה: "במשפחה הגרעינית שלנו פתאום אין בן בכור. למעשה, אין בן בכלל. אני כבר לא אמא של בן חי ושתי בנות. פתאום מאיה הפכה להיות האחות הגדולה, ומיקה, שהייתה הקטנה, הפכה פתאום לשנייה בסדר המשפחתי, ולא השלישית. כל הדינמיקה והתפקידים השתנו. מיכלי, שהייתה מחוברת אליו סביב עולמות תוכן שלמים שאני פחות התחברתי אליהם, כמו אהבה מטורפת לספורט, איבדה את הפרטנר הכי קרוב שלה. קובי, שהיה יושב איתו שעות על גבי שעות בשיחות נפש עמוקות ומפרק איתו סרטי קולנוע, נותר בלעדיו".

אור לי ניב והמשפחה
צילום. יעל צור

ועבור אור-לי עצמה, החיסרון הוא פיזי וכמעט מוחשי. "כל מי שהכיר אותנו ידע שמרגע שעומרי נולד, הוא היה הבבואה שלי. גם השם שלו, עומרי, החיים שלי. כשהיה ילד קטן הוא היה פשוט קופי שלי מבחינה חיצונית, אבל החיבור העמוק יותר היה פנימי ומנטלי. הוא חשב כמוני, הרגיש כמוני, הגיב כמוני. היינו מחוברים בנימי הנפש. ופתאום אין את זה. הכל השתנה".

פרשת השבוע של ימי שישי: "מחכים למילים האלה"

את הכאב המפלח והבלתי נסבל סירבה אור-לי לכלוא פנימה, אך הדרך שבה בחרה לתעל אותו נולדה מתוך רגע של משבר אישי ופיזי. בימי שגרה, עקב עבודתה התובענית מסביב לשעון, היה לה מנהג קבוע ומקודש: בכל יום שישי בצהריים, אחרי סיום סידורי הבית והקניות, היא הייתה פורשת לשעתיים-שלוש של מנוחה בחדר סגור, לבד עם עצמה.

"ביום שישי הראשון אחרי שהוא נהרג, עוד לפני שסיימנו את השבעה, הגיעו שעות הצהריים", היא נזכרת. "הייתי מרוסקת, אבל לא היה שום סיכוי שאצליח לעצום עין. מי יכול לישון בכלל? לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז התיישבתי מול המקלדת ופשוט כתבתי לו מכתב".

המכתב הזה הפך לפוסט, והפוסט הפך למסורת שבועית בלתי נתפסת בהיקפה. כבר למעלה משלוש שנים, שבוע אחר שבוע, במשך מעל 150 שבועות ברציפות, אור-לי מתיישבת בכל יום שישי אחר הצהריים, מסתגרת בחדרה, וכותבת לעומרי.

"זה הפך להיות הזמן שלנו, שלי איתו, ואף אחד לא מעז להפריע", היא מספרת. "הבנות, מיכל, החברים, כולם יודעים שבשעות האלה אור-לי לא עונה לטלפונים. זה הזמן שאני מעלה את הפוסט, ואז יושבת שעתיים-שלוש ופשוט קוראת תגובות, מתחברת ומדברת איתו".

הפוסטים השבועיים של ניב הפכו לתופעה ברשתות החברתיות, עם אלפי עוקבים, תגובות ושיתופים. עבור רבים, הטקסטים הללו הפכו למעין עוגן שבועי. "לפני יותר משנה מישהו כתב לי: 'את יודעת שהפוסטים שלך הם כמו פרשת השבוע שלי?'", היא אומרת בהתרגשות. "וזה נכון. כי תמיד שאלתי את עצמי איך רבנים בצבא קושרים את פרשת השבוע למשהו שקורה באותו רגע בחדשות. וזה בדיוק מה שקורה לי בכתיבה: יש איזה אירוע עכשווי, זיכרון שעולה, ומתוכו נבנה הגשר שמחבר אותי לעומרי".

סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה
סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

האחריות שהתפתחה סביב הפוסטים מפתיעה אותה בכל פעם מחדש. "אנשים ממש מחכים לזה", היא מחייכת חיוך מהוסס. "אם השעה ארבע וחצי ועוד לא העליתי, מתחילות לזרום הודעות: 'אור-לי, הכל בסדר? מה קורה? איפה הפוסט?'. לפני כמה שבועות הייתי גמורה מעייפות ונרדמתי. התעוררתי בחמש ועשרים ומצאתי הודעה מודאגת מאחותי. אמרתי לה שהטקסט מוכן ופשוט נרדמתי, והיא נשמה לרווחה. החרדה הכי גדולה שלי היא שמתישהו יגמרו לי הנושאים, או שאתחיל לחזור על עצמי, למרות שב-150 פוסטים אי אפשר לזכור הכל. אבל הראש שלי פשוט לא מפסיק לעבוד. הוא חושב עליו ומחפש אותו בכל פרט במציאות".

הכתיבה הזו פתחה מעגלים עצומים של שותפות גורל. אנשים שמעולם לא פגשו את עומרי בחייו מרגישים שהם מכירים אותו לעומק. "אתמול שלחה לי הודעה תושבת העיר, מכרה רחוקה, וכתבה לי: 'הייתי עכשיו בבית העלמין, ביקרתי את עומרי, עמדתי ליד הקבר ואמרתי לו: עומרי, אנחנו אמנם לא מכירים, אבל דרך אמא שלך אני מכירה אותך כל כך טוב מאז שנהרגת'. המשפט הזה קרע לי את הלב והרחיב אותו בו-זמנית".

הנהג המבצעי של החפ"ק שהפך ל"מלך הסחנ"שים"

עומרי לא היה קצין ולא ענד דרגות פיקוד. הוא שירת כלוחם וכנהג המבצעי של חפ"ק מפקד הפלוגה, תפקיד המכונה בצבא "ב' קוד". אולם מאחורי ההגדרה הצבאית היבשה הסתתרה אישיות כובשת, שהפכה אותו לדמות המרכזית עבור עשרות טירונים ולוחמות.

"בגלל שהוא לא היה מפקד ישיר, לא היה בינו לבין החיילים דיסטנס", מסבירה אור-לי. "הוא היה הדמות הנגישה, החמה והמנחמת. בבסיס כולם קראו לו 'מלך הסחנ"שים' – שיחות הנפש. היה לו בסיס קבוע, 'ספסל הסחנ"שים'. טירונים וטירוניות היו מחכים בתור כדי לשבת איתו, להדליק סיגריה, לפתוח פחית קולה ולפרוק את הלב. עומרי ידע להקשיב באמת. הוא ראה כל אחד ואחת בגובה העיניים, ומעולם לא השאיר אדם שקוף".

אחד המאפיינים הבולטים באישיותו של עומרי היה היחס המיוחד, המגונן ומלא הכבוד שהעניק לנשים בכלל, וללוחמות ששירתו לצידו בפרט. "הוא היה גבר שמכבד נשים ברמות הכי עמוקות שיש", היא מספרת. "החברות שלו מהפלוגה סיפרו לי אחרי הנפילה שכל אחת ואחת מהן ראתה בו פוטנציאל לבן זוג המושלם. הוא היה גברי מאוד, חזק פיזית, שקט, צנוע בטירוף, ולא דיבר על הדברים האלה בבית. כשהייתי מנסה לחלוב ממנו סיפורים על בנות, הוא היה קוטע אותי מיד: 'אמא, אין סיכוי שאני מדבר איתך על זה, תשכחי מזה'. רק אחרי שהוא נהרג גילינו את עוצמת ההערצה כלפיו".

במכתב פרידה מטלטל שהעבירה למשפחה אחת הלוחמות ששירתה איתו, נכתבו מילים שחקוקות באור-לי לעד: "היית גבר החלומות של כל לוחמת בפלוגה. זה שמגיע ביום ראשון ושואל באמת איך עבר הסופ"ש ומקשיב לתשובה עד הסוף; הגבר החזק שמשרה תחושת ביטחון בלתי ניתנת לערעור, זה שרואה אותך ומבין הכל רק במבט אחד".

שדה התופת של זיקים: ארבע בחירות של גבורה

כמי שגדלה בבית פטריוטי לאב צנחן שהתנדב למילואים עד גיל 55 ולחם בגבעת התחמושת ובשחרור הכותל, וכמי ששירתה בעצמה שנים ארוכות בצה"ל והעבירה אינספור מורשות קרב, אור-לי מודה שהמילה "גיבור" עדיין צורמת באוזניה בהקשר של בנה.

"גדלתי על כך שגיבורים הם אלה שלחמו בששת הימים, ביום כיפור, במלחמת השחרור. המיתוסים של קום המדינה. כשמישהו אומר לי 'עומרי גיבור', קשה לי לתפוס את זה. לקח לי כמעט שנה שלמה של תחקירים, איסוף עדויות וביקורים בשטח כדי להבין את תמונת הקרב המלאה באותו בוקר שחור בבא"ח זיקים. וכשהבנתי אותה – נותרתי המומה לחלוטין".

נקודת המבט הזו התחדדה בשיחה שקיימה לאחרונה עם אחד מחבריו הקרובים של עומרי, שלחם לצידו באותם רגעים גורליים. "הוא ישב אצלנו בסלון ואמר לי משהו שלא עוזב אותי: 'אור-לי, אני כועס על עומרי. כשאני נזכר בזה בא לי להרביץ לו. כי כולנו – כל מי שהיה שם – נקלענו לסיטואציה. המחבלים הפתיעו אותנו כשהיינו בתפקיד כזה או אחר ולא הייתה לנו ברירה. אבל עומרי? עומרי לא נקלע לסיטואציה. עומרי בחר להיכנס אליה, והוא בחר לעשות את זה ארבע פעמים שונות באותו בוקר'".

סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה
סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

וכך נראו ארבע הבחירות הגורליות של סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין באותן שעות של גיהינום:

הבחירה הראשונה הייתה להצטייד בנשק, למרות שתפקידו כנהג חפ"ק לא חייב אותו בכך, ולהתייצב מיד בחזית כדי להגן על הטירוניות חסרות הניסיון שהיו בבסיס ולכוון אותן למחסה.

הבחירה השנייה התרחשה כאשר הסמלת נועה זאבי נפצעה בשטח פתוח. השניים ערכו ביניהם הגרלה קצרה מי יוצא ראשון מקו המיגון; נועה זכתה בהגרלה ויצאה, אך בתוך שניות ספורות נורתה ונפלה באמצע שדה חשוף וקלט-אש שנשטף בירי צלפים, רימונים וטילי RPG. עומרי לא היסס לרגע: שנייה אחת בלבד לאחר שראה אותה נופלת, זינק אל תוך התופת, תחת אש תופת חסרת מעצורים, הרים אותה בזרועותיו וחילץ אותה למקום מובטח, תוך שהוא משגר הודעת חירום בקשר: "זאבי נפגעה, דחוף אלונקה".

הבחירה השלישית הייתה מול רון, לוחמת נוספת שירדה מעמדת הלחימה כשהיא פצועה, מדממת מראשה והלומה. היא פנתה לעומרי בייאוש ואמרה לו שאינה מסוגלת להמשיך להילחם. עומרי הניח יד בוטחת על כתפה, הרגיע אותה במילים חמות, ואמר לה בביטחון מוחלט: "את לוחמת מצוינת וקצינה מעולה. עכשיו טוסי למיגונית, אני מחפה עלייך!". הוא פתח באש רתק מסיבית כדי לאפשר לה להגיע לחוף מבטחים.

בשלב זה, אומרת אור-לי, כל אדם סביר היה עוצר. הוא הציל שתי לוחמות, מילא את תפקידו מעל ומעבר, ויכול היה לחזור למיגונית מבלי שאיש יבוא אליו בטענות. אבל אז הגיעה הבחירה הרביעית: עומרי החליט לעלות לעמדת הירי כדי לתגבר את הלוחמים שהגנו על הבסיס. כשהגיע לעמדה והבין כי המבנה הפיזי שלה אינו מאפשר לראות את המחבלים המסתתרים, הוא סירב להישאר מוגן מאחורי הבטון. הוא יצא מהעמדה, ביצע איגוף רגלי משמאל כשהוא חשוף לחלוטין לכדורי האויב, והסתער פנים אל פנים מול המחבלים – עד שנפגע ונהרג במקום.

מצבה של סמ״ר עומרי ניב פיירשטין ז״ל. צילום באדיבות המשפחה
מצבה של סמ״ר עומרי ניב פיירשטין ז״ל. צילום באדיבות המשפחה

"כשעמדתי שם, בזיקים, וראיתי את המרחקים בעיניים, קלטתי שאין שם שום מחסה", אומרת אור-לי בקול שבור. "אין עצים, אין קירות, אין כלום. שדה פתוח לגמרי, שכולו מוות. הוא רץ לתוך התופת פעם אחר פעם. זו לא הייתה היקלעות למלכודת,  זו הייתה בחירה מודעת, עמוקה, של מי שסירב לעמוד מנגד כשאחרים בסכנה".

"המדד הוא כמות קפסולות הקפה"

איך ממשיכים לחיות, לקום בבוקר, ולמלא תפקיד ציבורי תובעני לאחר שבר שכזה? עבור אור-לי, התשובה טמונה בעשייה ובחוסר מנוחה מודע.

"אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה איזון", היא מחייכת חיוך מריר. "יש לי נפילות, המון נפילות, בכל יום. אבל הבנתי מהר מאוד שאני חייבת להיות עסוקה. אני עובדת ברציפות מגיל 12, מעולם לא עצרתי, ואם אינני עסוקה – הנפילה הופכת לתהום. מישהי אמרה לי פעם: 'את פנסיונרית של הצבא, למה את עובדת כל כך קשה? לכי תשחי בקאנטרי, תלכי לחוגים'. אבל זו לא אני. אני חייבת לקום בבוקר מתוך ידיעה שאני משפיעה, שאני משמעותית עבור אנשים, בני נוער, תושבים. זה הצינור שמחזיק אותי בחיים. העבודה נותנת לי כוח. העשייה למען הציבור. ובסוף בסוף גם עומרי. הזכרונות ממנו. ההערכה שלו כלפיי כשהיה בחיים. זה נותן לי כוח להמשיך".

אור-לי ניב עם עומרי ז"ל. צילום באדיבות המשפחה
אור-לי ניב עם עומרי ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

העוגן הנוסף שלה הוא הבית, שהפך למוקד עלייה לרגל בלתי פוסק. "אם תשאלי אותי מה המדד לשלוש השנים האחרונות, התשובה היא כמות קפסולות הקפה שקניתי", היא צוחקת. "כמות שלא שתיתי בכל חיי. כמעט בכל ערב הבית מלא באנשים, במשפחה העוטפת, בחברים, גם ותיקים שחזרו, גם חדשים ובעיקר בחברים ובחברות של עומרי מהצבא. הם מגיעים, יושבים שעות ולא רוצים ללכת. רק לפני כמה שבועות הגיעו כל הלוחמות ששירתו איתו לערב המבורגרים אצלנו בסלון. אנחנו חיים אותו בכל שנייה, בכל נשימה".

באחת משיחותיהם האחרונות, שלח לה אחד הלוחמים מהפלוגה הודעה שמסכמת אולי את הכל: "אני צריך להגיד לכם תודה. בכל פעם שאני אצלכם, אני מתמלא כוחות על הזכות שקיבלתי לפגוש בחיי תופעה שנקראת עומרי. ככל שאני מכיר אתכם יותר, אני מבין למה הוא היה כזה מוצלח".

"לא נלחמת משנאה אל מי שלפניך, אלא מאהבה לאלו שמאחוריך", אמרה אחת הלוחמות בהספד על קברו של עומרי "זה היה עומרי במדויק", היא מסכמת, ומבטה מישיר קדימה, צלול וכואב כאחד. "וככה בדיוק אני רוצה שיזכרו אותו. לא כפסל ולא כמיתוס רחוק. אלא כבחור חי, תוסס, שאהב את החיים ונהרג בשיא פריחתו; אדם שראה כל נפש, שפעל מתוך אהבה עצומה לאנשים, ושלעולם – אבל לעולם – לא השאיר אף אדם שקוף מאחור".

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

"בתוך הדאגה לעיר שלמה, הכאב היה קרוב ואישי כל כך"

אירועי השבת השחורה של ה־7 באוקטובר טלטלו מדינה שלמה, אך עבור ראשי הרשויות המקומיות האתגר היה כפול ומכופל: הנהגה תחת אש ודאגה לביטחון התושבים, לצד התמודדות עם שכול וכאב שפגעו ממש בתוך הבית. בגבעתיים, הגבולות בין האחריות הציבורית לכאב האישי היטשטשו במהירות, כאשר הנהלת העיר נאלצה להתמודד לא רק עם ניהול חירום וזירות נפילה, אלא גם עם אובדן קרוב וכואב בתוך שורותיה.

בראיון מיוחד, משתף ראש העיר ברגעים הבלתי נשכחים מאותם ימים ראשונים, מתאר כיצד הפך המרחב הציבורי בעיר למקום של זיכרון לצד עשייה והתנדבות, ומסביר מדוע דווקא בני הנוער והילדים הם מקור התקווה והכוח הגדול ביותר לעתיד.

היכן תפסה אותך השבת של ה־7 באוקטובר, ומתי הבנת שלא מדובר בסבב הסלמה רגיל אלא במלחמה כוללת?

כמעט מיד הבנו שלא מדובר בעוד סבב הסלמה. נערכנו לאירוע ממושך ולהשפעה משמעותית על שגרת החיים בעיר. ככל שחלפו השעות, ממדי הזוועה הלכו והתבררו, אבל כבר באותן שעות ראשונות המחשבה המרכזית שלי הייתה על תושבות ותושבי גבעתיים: איך שומרים על ביטחונם, ממשיכים לתת להם מענה ומצמצמים ככל האפשר את הפגיעה בשגרת החיים.

WhatsApp Image 2026-10-04 at 16.55.071
צילום: עיריית גבעתיים

מהי התמונה, השיחה או הרגע הראשון מאותו יום שנצרבו בזיכרונך כמנהיג העיר?

הרגע שנצרב בי יותר מכול הוא הבשורה על נפילתו של עומרי ניב פירשטיין, בנה של אור לי ניב, ממלאת מקומי וסגניתי. הייתי בדרכי לזירת נפילה בעיר כשהודיעו לי על כך. חזרתי מיד למרכז ההפעלה כדי להיות לצד אור לי ברגע שבו קיבלה את הבשורה.

אני זוכר את הרגע הזה קודם כל כאדם, ולאו דווקא כראש עיר. אור לי היא חברה ועמיתה קרובה והייתי איתה גם בימים שבאו אחר כך. בתוך יום שבו נדרשנו לקבל החלטות ולדאוג לעיר שלמה, הכאב שלה היה קרוב ואישי כל כך. הפן העירוני והפן האישי התערבבו באופן הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

ברמה האישית והרגשית, מה ה־7 באוקטובר מסמל עבורך היום?

ה-7 באוקטובר הוא כאב לאומי עצום וגם כאב אישי. אני חושב על המשפחות השכולות בעיר ועל כל מי שחייהם השתנו באותו יום. אני חושב הרבה גם על דור העתיד: על הילדים ובני הנוער שגדלים עם הידיעה שדבר כזה קרה, ועל האחריות שלנו כלפיהם. הלקח הכי חשוב עבור כולנו הוא שאסור לנו לשכוח מה קרה ואסור שדבר כזה יקרה שוב. חלק מכך הוא מה שקורה בתוך העם שלנו. אם נהיה מאוחדים יחד ונשנה את השיח בינינו, נהיה גם חזקים יותר מול אויבינו.

כיצד השתנתה חזות פני העיר מאז אותה שבת?

מאז ה־7 באוקטובר יש בגבעתיים רצון גדול יותר לתת לזיכרון ולהנצחה מקום במרחב הציבורי. לאורך התקופה הוצבו בעיר מיצגים רבים למען החטופים, לצד יוזמות של תושבות ותושבים. שמרנו על קשר עם משפחת החטוף תושב העיר, כפי שהקפדנו לשמור על קשר עם המשפחות השכולות בעיר. מאחורי כל תמונה ושם במרחב הציבורי יש אנשים ומשפחות, והקשר איתם היה ועודנו משמעותי וחשוב לנו מאוד.

שימשונית ענקית מול בניין העירייה. צילום: עיריית גבעתיים
שימשונית ענקית מול בניין העירייה. צילום: עיריית גבעתיים

כיצד העירייה מאזנת בין הרצון להנציח ולזכור לבין הצורך לשמור על שגרת חיים ותקווה במרחב הציבורי?

בכל שנה, ככל שמתקרב התאריך, הרגישות גדלה. אנחנו חושבים על מה שעשויה לעורר אצל התושבים חזרה לתמונות ולרגעים ההם, ובמיוחד אצל מי שנפגעו ואיבדו את היקרים להם. לצד הרגישות הזו, ברור לנו שחייבים לזכור ולהזכיר את האסון העצום והנורא שהתרחש. חשוב לנו מאוד להנכיח את הזיכרון, ובפרט את סיפורם של הנופלים והנופלות, הנרצחים והנרצחות תושבי העיר.

אנחנו משתדלים לעשות זאת תוך הקשבה למשפחות ולקהילה, ולצד המשך החיים בעיר. מיזמי ההתנדבות הרבים שקמו כאן מאז ה־7 באוקטובר הם חלק מהדרך שבה תושבי גבעתיים בחרו להיות זה לצד זה: לסייע למי שזקוקים לכך ולחזק את הקהילה גם בתוך הכאב.

מיצג 100 כיסאות צהובים בגבעתיים. צילם: דוברות העירייה
מיצג 100 כיסאות צהובים בגבעתיים. צילם: דוברות העירייה

מהו המסר המרכזי שלך עבור הדור הצעיר שגדל בצל אירועי השנים האלה?

הדור הצעיר ריגש אותי מאוד בשנים האלה. נערות ונערים גילו חוסן יוצא דופן בתקופה שגם למבוגרים היה קשה להכיל. ראינו אצלם אכפתיות, יוזמה ונכונות להתנדב ולעזור לאחרים. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם, ולא רק מה ללמד אותם.

המסר שלי אליהם הוא שיש להם מקום גם בכאב וגם בעשייה. מותר לפחד, לשאול שאלות ולבקש עזרה, ואפשר גם למצוא דרך לפעול, לתמוך באחרים ולהשפיע על הסביבה הקרובה. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא להקשיב להם, לתת להם כלים ותחושת ביטחון ולאפשר להם להוביל. כשאני רואה את הדרך שבה הם פעלו בתקופה הזו, אני יודע שהעתיד בידיים טובות.

להצטרפות לקבוצת העדכונים בוואטסאפ: רמת גן>> לחצו כאן   גבעתיים>> לחצו כאן

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

"מתוך עולמות שבורים": רמת גן התייחדה עם חללי ה-7 באוקטובר בטקס זיכרון מרגש

קהילת רמת גן התעטפה אמש (שני) ביגון ובזיכרון במסגרת הטקס העירוני המרכזי לציון שלוש שנים לאירועי ה-7 באוקטובר. בערב עוצמתי שנשא את הכותרת "מתוך עולמות שבורים", התכנסו מאות תושבים והמשפחות השכולות בתיאטרון היהלום בעיר. הטקס, בהנחיית העיתונאית אדוה דדון, הוקדש להנצחת חללי השבת השחורה ומלחמת חרבות ברזל, והעביר מסר עירוני ברור של חיבוק למשפחות והבטחה לזכור לעד, לצד המשכיות וצמיחה מתוך השבר הגדול.

אמש, שני, 5.10 קיימה עיריית רמת גן את הטקס העירוני המרכזי לציון יום הזיכרון הלאומי לאירועי השבעה באוקטובר, בתיאטרון היהלום בעיר, במעמד ראש העיר רמת גן, כרמל שאמה הכהן, ובנוכחות המשפחות השכולות, תושבות ותושבי העיר.

הטקס, ״מתוך עולמות שבורים״, הוקדש לזכר הנרצחים והנופלים באירועי השבעה באוקטובר ובמלחמה, ולסיפורם של מי שחייהם השתנו באותו יום. במהלך הערב נשזרו קטעי זיכרון, עדויות ורגעים של כאב לצד מסרים של תקווה, המשכיות וצמיחה מתוך השבר.

בטקס השתתפו האמנים זהבה בן, יובל רפאל וישי ריבו, אשר ליוו את הערב בביצועים מוזיקליים מרגשים. את הטקס הנחתה העיתונאית אדוה דדון.

הטקס היווה האירוע העירוני המרכזי במסגרת אירועי הזיכרון שמקיימת עיריית רמת גן לציון שלוש שנים לאירועי השבעה באוקטובר, לצד יוזמות הנצחה ופעילויות קהילתיות ברחבי העיר, שנועדו לשמר את זכר הנרצחים והנופלים, לחבק את המשפחות השכולות ולהבטיח שסיפורם ימשיך להיות חלק מהזיכרון העירוני והלאומי.

ראש העיר רמת גן, כרמל שאמה הכהן: ״שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר ששינה את חיינו, אך הכאב והגעגוע מלווים אותנו מדי יום. הערב התכנסנו כקהילה אחת כדי לזכור את מי שאיבדנו, לחבק את המשפחות השכולות ולהבטיח להן, רמת גן לא תשכח. לצד השבר הגדול, אנו בוחרים להמשיך לחיות, לבנות ולצמוח, כשזכרם של הנרצחים והנופלים מלווה אותנו בכל צעד.”

להצטרפות לקבוצת העדכונים בוואטסאפ: רמת גן>> לחצו כאן   גבעתיים>> לחצו כאן

קרה משהו מעניין בשכונה? נתקלתם בסיפור שחייבים לספר? צרו איתנו קשר במייל [email protected] או בוואטסאפ

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

מניפים זיכרון ותקווה: חלוקת דגלי ישראל בחינם ברחבי רמת גן לציון ה-7.10

העיר רמת גן מתעטפת בדגלי ישראל לקראת ציון אירועי השבעה באוקטובר. העירייה הודיעה כי תחלק לתושבות ולתושבים דגלי לאום ללא עלות, ביוזמה שנולדה מתוך פנייתה של מיכל נגרי – אמו של רס"ן (במיל') רועי נגרי ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר. החלוקה תתקיים בימים שלישי (6.10) ורביעי (7.10) בעשרות מוקדים ברחבי העיר, עד גמר המלאי ובשיטת כל הקודם זוכה במטרה לעודד את התושבים להניף את הדגל בבתים ובמרפסות כסמל לזיכרון, לעוצמה ולאחדות הקהילתית מול השבר הגדול.

בין השעות 10:00-13:00 תתקיים חלוקה במוקדי הרובעים בשיכון ותיקים, ברחוב המרגנית 10; ברמת אפעל, בשדרות החוגה; ובדרום העיר, ברחוב נגבה 1. במרכז הצעירים, הקומה השנייה ברחוב הרא״ה 9, תתקיים החלוקה בין השעות 10:00-18:00.

במוקדי בית עמנואל תתקיים החלוקה בין השעות 16:00-18:00, במרום נווה ברחוב חזון איש 90, בבית לזרוס ברחוב איינשטיין 16, ברמת חן ברחוב רמת חן 43, ברמת יצחק בשדרות ירושלים 101, במרכז ״אור״ ברחוב חרוזים 2, בבית דורון ברחוב ראשונים 1 ובשלוחת נבון ברחוב הרב גורן 5.

ראש העיר רמת גן, כרמל שאמה הכהן: ״מיכל נגרי, אמו של רס״ן (במיל׳) רועי נגרי ז״ל, פנתה אליי עם היוזמה המרגשת להניף דגלי ישראל לקראת ציון השבעה באוקטובר, ונעניתי לבקשתה בשמחה ובהתרגשות. יש ביוזמה הזו משהו פשוט ועוצמתי כל כך. הדגל מחבר בין זיכרון, כאב, גבורה ותקווה. רמת גן גאה לקדם את היוזמה בעיר, לחבק את המשפחות השכולות, לזכור את הנופלים והנרצחים ולקרוא לתושבות ולתושבים להניף יחד את דגל ישראל כסמל לאחדות ולחוסן שלנו כעם.״

יחד נזכור. יחד נניף את הדגל. יחד נישא זיכרון ותקווה.

להצטרפות לקבוצת העדכונים בוואטסאפ: רמת גן>> לחצו כאן   גבעתיים>> לחצו כאן

קרה משהו מעניין בשכונה? נתקלתם בסיפור שחייבים לספר? צרו איתנו קשר במייל [email protected] או בוואטסאפ

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

רמת גן זוכרת את 65 בניה ובנותיה: כל הפרטים על טקסי ה-7 באוקטובר בעיר

בשורת אירועי זיכרון והנצחה, תציין השבוע רמת גן את יום הזיכרון הלאומי לאירועי ה-7 באוקטובר. העיר, ששילמה מחיר דמים כבד של 25 חללי צה"ל ו-40 תושבים שנרצחו, תקיים את הטקס המרכזי ביום שני (5.10) בתיאטרון היהלום. הטקס, שיועבר גם בשידור חי, ינוהל בהשתתפות אמנים ובהנחיית אדוה דדון. למחרת ייפתחו מוקדי זיכרון קהילתיים ברחבי העיר, במטרה לאפשר לתושבות ולתושבים להתכנס יחד, לזכור ולהנציח.

מאז ה-7 באוקטובר איבדה רמת גן 25 מחללי צה״ל במלחמת חרבות ברזל, וכן 40 מתושבות ותושבי העיר שנרצחו במהלך מלחמת חרבות ברזל ובמבצעים ״עם כלביא״ ו״שאגת הארי״. בשנה החולפת איבדה העיר את אילנה וירון משה ז״ל, שנרצחו מפגיעת טיל איראני במהלך מבצע ״שאגת הארי״.

הטקס המרכזי בתיאטרון היהלום

הטקס העירוני המרכזי לציון יום הזיכרון הלאומי יתקיים ביום שני, כ״ד בתשרי, 5 באוקטובר, בשעה 19:00 בתיאטרון היהלום. הטקס ייערך במעמד ראש העיר רמת גן, כרמל שאמה הכהן, ובנוכחות המשפחות השכולות.

בטקס ישתתפו האמנים זהבה בן, יובל רפאל וישי ריבו, והוא יונחה על ידי אדוה דדון. ההשתתפות בטקס הינה ללא עלות ומותנית בשריון כרטיסים מראש. במקביל, הטקס יועבר בשידור חי בעמוד הפייסבוק העירוני.

למחרת, ביום שלישי, כ״ה בתשרי, 6 באוקטובר, יתקיימו ברחבי העיר מוקדי זיכרון קהילתיים הפתוחים לכלל הציבור. המוקדים יפעלו בשיתוף תנועות הנוער והקהילה, במטרה לאפשר לתושבות ולתושבים להתכנס יחד, לזכור ולהנציח סמוך לביתם.

פרויקט הנצחה ייחודי במרחב העירוני

בשנה החולפת השלימה עיריית רמת גן פרויקט הנצחה ייחודי מסוגו במדינה, שמוקיר את זכרם של הנרצחים והחללים. לזכר תושבות ותושבי העיר שנרצחו, הוקמו ברחבי רמת גן פינות זיכרון אישיות. פינות אלו כוללות ספסל הנצחה, סיפור חיים ושיר שנבחר על ידי המשפחה, לצד צמחייה ועצים.

במסגרת פרויקט הנצחת חללי צה״ל תושבי העיר, נקראו שמותיהם של רחובות, גינות ומבני ציבור על שמם של החללים.

פרויקט שמות רחובות הנצחת חללי צה״ל תושבי העיר רמת גן.
פרויקט הנצחת חללי צה״ל תושבי העיר רמת גן . צילום: דוברות עיריית רמת גן

מהעירייה נמסר: "אנו מזמינים את הציבור הרחב להתייחד עם זכר הנופלים, בין אם באמצעות האירועים העירוניים השונים ובין אם בפינות ההנצחה הייחודיות. יהי זכר הנופלים ברוך".

ראש העיר רמת גן, כרמל שאמה הכהן: ״מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, הכאב והשכול הפכו לחלק בלתי נפרד מסיפורה של מדינת ישראל ומסיפורה של רמת גן. מאחורי כל שם יש עולם שלם, משפחה, חברים וחיים שנגדעו. גם השנה נתכנס יחד כעיר וכקהילה, נחבק את המשפחות השכולות, נזכור את הנופלים ואת הנרצחים ונמשיך לשאת את זכרם איתנו. החובה שלנו היא לזכור, להנציח ולהעביר את סיפורם לדורות הבאים.״

להצטרפות לקבוצת העדכונים בוואטסאפ: רמת גן>> לחצו כאן   גבעתיים>> לחצו כאן

נתקלתם בסיפור שחייבים לספר? צרו איתנו קשר במייל [email protected] או בוואטסאפ

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

טקס מרכזי, תערוכות והרצאות ברחבי העיר- רמת גן מציינת שנה לאירועי 7.10

בין ראש השנה ליום כיפור נציין שנה לאירועי ה-7.10 השחור ולפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מלחמה שגבתה מחיר כבד בגוף ובנפש והנמשכת גם בימים אלו.

כוחות הביטחון מצויים בלחימה בכל החזיתות ואנו מחזקים את ידיהם ומתפללים לשובם בריאים ושלמים וכמנצחים כשעוד לפניהם יחזרו כל החטופים.

לציון השנה, עיריית רמת גן תקיים בעיר מספר תערוכות, הרצאות וכן גם טקס מרכזי:

הטקס העירוני המרכזי לציון שנה למלחמה יתקיים ביום שני, 7.10.24, בכיכר רמב"ם המחודשת.

בטקס ייקחו חלק משפחות שכולות המתגוררות בעיר, ראש העיר כרמל שאמה הכהן, הנהלת העיר וחברי המועצה.

בטקס ישולבו קטעי זיכרון לצד הופעות של אמיר דדון, גלי עטרי, יובל דיין, מירי מסיקה, ריטה ורן דנקר.

הטקס בהנחיית גיא זוארץ, שאיבד את אחיינו עילי ברעם ז"ל באירועי ה-7.10. הכניסה חופשית, מספר המקומות מוגבל.

במרחב הציבורי ברחבי העיר במספר מוקדים יוצבו תערוכות ייחודיות שיציגו היבטים שונים של המלחמה.

לאורך רחוב ביאליק המרכזי, תוצב תערוכת "צבע אדום – מההרס לתקומה" של הצלמת פאולינה פטימר.

התערוכה תביא למרחב הציבורי סיפורים מרגשים דרך העדשה, תיעודים מקיבוצי העוטף ובקו העימות בצפון ומשפחות חטופים במהלך המאבק שניהלו בשנה האחרונה לשחרור יקיריהם.

התערוכה תתקיים בין התאריכים 06-15.10.24. הכניסה חופשית.

בכיכר רמב"ם תוצב התערוכה "געגוע של אמא", של הצלמת יפעת פאר, המספרת את סיפורן האישי של אימהות שכולות ממלחמת "חרבות ברזל" המתגוררות ברמת גן.

התערוכה תתקיים בין התאריכים 09-15.10.24. הכניסה חופשית.

מיצג הנצחה מרגש לזכרם של שבעת לוחמי בלון התצפית שנפלו בקרב ב-7.10 יתקיים בפארק הלאומי, בין התאריכים 15-25.10.24, הכניסה חופשית.

כמו כן, בבית יד לבנים רמת גן תתקיים סדרת הרצאות ייחודיות לציון שנה למלחמה, עם הרצאות של אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה והמופת ממלחמת יום הכיפורים, השחקן והלוחם ידין גלמן שנפצע באורח אנוש בקרב ב-7.10 והשתקם, מורן סטלה ינאי שחזרה מהשבי בעזה, ומירי גד מסיקה ששרדה את הטבח בקיבוץ בארי.

ראש העיר רמת גן, כרמל שאמה הכהן: "שנה חלפה מהשבת בה נפלו השמיים על מדינת ישראל ובתוכה העיר רמת גן. עשרות משפחות ברחבי העיר איבדו את היקר להם מכל, יחד עם עוד אלפי משפחות בכל רחבי המדינה. מאז ועד היום מתנהלת מלחמה קשה וכבדת דמים, עם אתגרים רבים לכולנו. אירועי ציון שנה למלחמה יכללו הנצחה, זיכרון וחזרה לרגעי השבר הקשים בפרוץ המלחמה, אך גם את החוסן הלאומי, והחובה לחוש תקווה וגאווה בחיילנו. אני מזמין את כלל התושבים והתושבות להשתתף בטקסים ובאירועים השונים בכל רחבי העיר".

לכלל האירועים ברמת גן לציון שנה למלחמת "חרבות ברזל" היכנסו

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

חצי שנה ל-7 באוקטובר: אלו שמות הנופלים והנרצחים מגבעתיים

חצי שנה בדיוק עברה מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל, לאחר מתקפת הפתע של החמאס. חודשים רבים לאחר מכן, אנו עדיין מנסים לאמוד את הסיוט הלאומי שעברנו, בעוד עבור רבים מאיתנו מדובר בסיוט אישי.

מערכת רמת גן גבעתיים ניוז מזכירה היום (א’) את כל אלו שנרצחו ונהרגו על ידי האויב וכתוצאה ממעשיו. השם יקום דמם.

אנו מזמינים את כל קרובי משפחה והחברים המעוניינים לכתוב לנו על זיכרונם מיקיריהם במייל: [email protected].

5 חללי צה”ל מגבעתיים:

רב"ט מיה ויאלובו פולו ז"ל (19). נפלה במהלך הקרבות ב-7 באוקטובר 2023.
סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין ז"ל (20). נפל במהלך הקרבות ב-7 באוקטובר 2023.
רס"ר (מיל') עומרי בן שחר (25). נפל במהלך הקרבות ב-8 בדצמבר 2023.
רס"ל רום הכט ז"ל (20). נפל במהלך הקרבות ב-12 בדצמבר 2023.
סרן (מיל') ניר בנימין ז"ל (29). נפל במהלך הקרבות ב-22 בינואר 2024.

נרצחת במסיבה ברעים:
עינב אלקיים לוי ז"ל (32).

נחטף מהמסיבה ברעים:
אור לוי (33). בן זוגה של עינב, עדיין חטוף בעזה.

 

 

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

זיו מגבעתיים במילואים מה-7.10: "בשישי עוד התלבטנו על קמפינג בזיקים"

"כולנו גוייסנו ב-7 באוקטובר, החטיבה היא חטיבה סדירה וברגע שקרה מה שקרה, ידענו שאנחנו חייבים להיות על מדים תוך כמה שעות, ולהיות כאן", מסביר זיו, אחד מקציני ההנדסה של חטיבת גבעתי הסדירה.

זיו, שביומיום עובד כמהנדס בניין בחברת דניה סיבוס ומנהל עסק פילאטיס משותף עם אשתו ספיר, סאפ פילאטיס, הפך להיות ברגע אחד חלק משמעותי מהמאמץ המלחמתי בדרום, כשאת הבית הוא רואה רק לעיתים רחוקות.

"חטיבת גבעתי בצהרי היום ב-7 באוקטובר כבר נלחמה בקיבוצים", זיו מספר וממשיך, "ואנחנו, קציני ההנדסה של גבעתי כבר בזמן הזה נערכנו לתת את התמיכה לכוחות ולהיערך לשלב הכניסה הקרקעית, ולעשות את התפקיד שלנו, וכמובן להיערך לקראת ההמשך. בעיקרון, חטיבת גבעתי היא חטיבת חי"ר שיש לה את כוחות ההנדסה שלה. הכוחות הסדירים מצאו את עצמם ראשונים בשטח, כי הם עם ציוד מוכן.

"כוחות הנדסה הגיעו במהלך היום,  הכנו את כשירות הכלים ואת כשירות החיילים עצמם, חיילי המילואים. ככל שהכניסה הקרקעית נדחתה, הכשירות שלנו הייתה יותר גבוהה. כל יום אימון זה בונוס. משלב הכניסה, גדוד ההנדסה של החטיבה נכנס ונלחם ביחד עם החטיבה, מבצע את המשימות שהוא צריך לבצע. השתתפות במינהור וחבלה, וכל מה שיוצאי הנדסה יודעים לעשות, לרבות ה-D9. זה היה היום הראשון של הלחימה עד היום והכשירו את עצמם לשלב הכניסה הקרקעית", הוא מסביר.

ואיפה הספקת לבקר ברצועת עזה?

"גבעתי היא החטיבה שנכנסה לרצועה, אז יצא לנו להיות בצפון הרצועה. יצא לנו להיות באיזור חאן יונס. חטיבת גבעתי ידה בהכל. חטיבה פורצת".

עד כמה אתם מרגישים את התמיכה בלחימה?

"מרגישים את זה מהיום הראשון, את ההירתמות. בין אם מבפנים או מבחוץ, אנחנו מרגישים את הדחיפה הזו, וזה אחד הדברים שמחזקים את מי שנמצאים בכל הדבר הזה".

הלחימה בעזה | צילום אילוסטרציה: דובר צה”ל
הלחימה בעזה | צילום אילוסטרציה: דובר צה"ל

אשתי בחודש שישי, ילד ראשון, ואני לא יכול להיות אפילו אוזן קשבת

אחד הדברים הבולטים שמדברים עם זיו, היא עד כמה הוא חדור מטרה. ולא רק הוא. אשתו שמנהלת את עסק הפילאטיס המשותף שלהם ומהווה את הפנים המקצועיות של העסק, הפכה בלית ברירה גם לאחראית לכל העניינים הכספיים, עליהם הוא אמון בדרך כלל. וכל זאת כשהיא בהריון שמתקדם ביחד עם הלחימה במבצע חרבות ברזל.

אתה כבר כמעט חצי שנה במילואים, איך מתמודדים עם זה?

"אשתי, ספיר, היא אישה חזקה, שנמצאת באותו ראש כמוני בכל הקשור במדינת ישראל. אם זה להיות לוחם. בתפיסה. בסופו של דבר, זו המדינה שלנו ומה שצריך לעשות, נעשה. זה היה קשה. ב-7 באוקטובר כשיצאתי מהבית, היא עמדה מאחורה ובכתה כי כולנו יודעים שמה שהיה שם, רק לנסוע לאיזור באותו יום, זו הייתה סכנה מוחשית.

"ב-7 באוקטובר התחושה הייתה שיכול להיות שהם עוד יגיעו לגבעתיים. הפחד היה שיגיעו חוליות למרכז. אז זה היה מאוד קשה להשאיר אותה במצב הזה. אבל היא אישה חזקה. היא נשארה בבית. זו התמודדות לא פשוטה, חוץ מההתעסקות האישית שלי בעבודה (זיו הוא מהנדס בניין בדניה סיבוס, א.י), שנינו מנהלים עסק שהיא הייתה הפרונט המקצועי שלו ועוד אני הייתי הבק-אופיס מאחורה, זה נשאר ריק, היא לא הייתה מתעסקת עם זה הרבה, ופתאום זה מצב שהיא כן צריכה לעשות את הדברים האלה.

יש לכם ילדים?

"אין לנו ילדים אנחנו רואים שחיילי מילואים מסביב, שמשאירים מאחורה ילדים, ההתמודדות קשה פי כמה וכמה. אשתי גם בהריון עכשיו, אז זו הייתה התמודדות, הרבה רגעים שהיא חווה לבד. ילד ראשון, בדיקות. אלו דברים שהיא חווה לבד. אלו דברים שאתה שומע בדיעבד ורוב הזמן אתה אפילו לא זמין להיות אוזן קשבת".

זיו אריה. המטרה העליונה – שחרור החטופים | צילום: דובר צה”ל
זיו אריה. המטרה העליונה – שחרור החטופים | צילום: דובר צה"ל

בין המילואימניקים, אנחנו מדברים על טיול נוסף אחרי צבא

אתה יודע, מתי אתה חוזר לגבעתיים לחיים הנורמליים?

"אחרי כמה חודשים, היינו בטוחים שזה כבר שם, לפעמים אתה מרגיש, אבל המשימות רק ממשיכות לבוא. אנחנו מעדיפים לא לקוות, ושיודיעו לנו מתי זה מסתיים. ב-4 חודשים הראשונים חזרתי בתדירות מאוד נמוכה, עכשיו אני קצת יותר יוצא הביתה. כי הבנו איפה אפשר להתייעל.

"אשתי בחודש שישי. זה היה ממש על הקשקש, זה קטע כי ב-7 באוקטובר מצאנו את עצמנו בקמפינג שעשינו ביחד בחוף הבונים, אבל יום לפני זה התלבטנו בין חוף הבונים לבין זיקים".

החלטה חכמה.

"(צוחק) וזה עד שהצלחתי לשכנע אותה לצאת לקמפינג. והיא אומרת לי 'עד שיצאנו לקמפינג, תראה מה קרה', אז אני לא בטוח שזה יקרה שוב".

אתה מהנדס בניין בהכשרה שלך. אז לפחות הנדל"ן בשפל, לא כל כך נורא.

"האמת שהנדל"ן בשפל, אבל הבנייה לא עוצרת. אלו דברים שלמדתי בקורונה. העולם יכול לעצור, אבל ענף הבנייה ממשיך בשלו לא משנה מה קורה. גם השארתי מאחורה פרויקט עם אנשים שעושים עבודה מדהימה".

זה חתיכת טריפ.

"לגמרי. אנחנו מדברים בינינו, אנשי המילואים ואומרים 'אחרי כזה דבר צריך טיול אחר צבא עוד פעם'".

מגיע לכם.

"זה ייקח לי תקופה לא מבוטלת, בסופו של דבר יש לי ילדה בדרך, ואני צריך לגשר על הפעם של כל החודשים האלו".

לסיום, משהו שחשוב להגיד?

"חשוב להגיד שאנחנו לא שוכחים את המטרה העליונה שהיא בראש ובראשונה לפני הכל, להחזיר את החטופים הביתה ובמהרה למשפחות שלהם. להחזיר את השקט לכל תושבי הדרום".

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]

תפריט נגישות